חייה ותן לשתות: ברבאבא מסביר למה מתחמי הבילוי רעים לתל אביב

ברבאבא נולד בגינה, הוא גדל בין עצים ופרחים, אלא שבבגרותו הוא בחר דווקא בעיר, ולא סתם ב"עיר" (שהרי גם ירושלים וחיפה עונות על ההגדרה הזאת, אפילו כפר סבא), אלא ב"העיר", בתל אביב – אותה עיר נהדרת שאפילו לונדון, ניו יורק וברלין יכולות רק לחלום להיות אחד מלווייניה. כלומר, רק לא בשבת.

שבת הוא היום שבו מתגשם חזונם של קברניטי העיר והיא נדחקת אל מתחמי בילוי מוגדרים שעמוסים לעייפה בכל מי שהוא לא תל אביבי: שרונה, הנמל, התחנה ועוד. מנטליות המתחמים מצליחה להעביר את ברבאבא על דעתו: הן כל חִנה של העיר, בעיניו, הוא בבית קפה שנפתח בקומת הקרקע של בניין מגורים או במסעדה שנושקת לחנות בגדים או בפאב שגובל בחנות טמבור. מובן שיש להתחשב בדיירים, אבל התנכלותה של העירייה לידידיו מעבירה אותו על דעתו: הוא כשלעצמו יעדיף צווחות שיכורים באמצע הלילה על דממה פסטורלית, וכל עוד לא מתעקש הפאב להרקיד את חלומותיו, הוא ידגל לנצח ב"חיה ותן לשתות".

את צימאונו הוא מוליך אל הדליקטסן, מילה שהוא מתקשה להגות כהלכה. הבלאדי מרי שם עושה לו בוקר טוב: חמצמץ, חריף, עשיר בוודקה ומפוצץ בקרח. רק את מיץ העגבניות היה מסמיך מעט כדי להביאו לשלמות. מוצץ ברבאבא בקשית את אחד הקוקטיילים היחידים היאים לגבר, מרסק גושים בשרניים של פלמידה כבושה על פרוסת לחם לבן בחמאה, כמנהג אבותיו, ומביט סביב: נו שוין, הוא חושב לעצמו, עם תיירות פנים מרמת אביב כבר השלים מזמן.

שלושה בלאדי מרי ושתי פלמידות אחר כך הוא כבר חוצה את הכביש לצ'יקטי. כאן כבר תל אביבים הארד קור (כלומר מי שהיגרו אליה כחוק מירושלים, רחובות, חולון ונתניה) חוגגים שנתיים לאחד המקומות הנעימים בעיר. החגיגה נשפכת מבפנים אל המדרכה. "שרק לא יבוא עכשיו פקח מהצבא של אלה שרוצים לעשות לכולנו שרונה", הוא ממלמל מעל דרינק חמישי של בוקר והולך לדפוק שנ"צ, מבסוט על כך שאף על פי כן, נוע תנוע.

בשיתוף עם סנהדרינק