"חינוך מיני" יודעת איך לגמור. ובכל זאת נשארנו לא מסופקות
אחת הסדרות הכי מהפכניות של נטפליקס הגיעה לסיומה, כל הדמויות המרכזיות קיבלו את הפינאלה שראויה להן, וכל העולם קיבל ממנה לאורך ארבע השנים האחרונות שיעור משמעותי בחינוך מיני מתקדם. אבל ל"חינוך מיני" ולצופים שלה הגיעה עונת סיום חדה, מהודקת ונועזת יותר
בשנת 2019, כלומר לפני כ-200 שנה, צצה לה בנטפליקס סדרה קטנה ומפתיעה בשם "חינוך מיני", ובמרכזה בית ספר בעיירה קטנה באנגליה ונער שהופך לסקסולוג הצעיר בעולם. במשך ארבע עונות היא דיברה על מיניות ויחסים בקרב בני נוער בצורה שמדברת גם לצעירים וגם למבוגרים, ובמסווה של סדרת נעורים מופרעת הצליחה להעביר את כל צופיה שיעור בחינוך מיני, ואני לא מדבר על השיעור המביך עם יועצת בית הספר שמלבישה קונדום על בננה.
במיטבה, "חינוך מיני" הראתה לנו איך מערכות חינוך שמרניות הופכות את הנושא שהכי מעניין בני נוער (ושהכי חשוב ללמד אותם) לשיח מביך ומדכא, תוך כדי שהיא מספרת סיפור שאנחנו כל הזמן רוצים ממנו עוד. עונת הסיום של הסדרה שעלתה בשבוע שעב מביאה לסיום את סיפורם של הסקסולוג הצעיר אוטיס מילבורן וחבריו, רק חבל שביחס לעונות הקודמות היא הייתה כל כך פרווה שעוד רגע וגם בעמותת "ראש יהודי" היו מאמצים אותה.
בסוף העונה הקודמת קיבלנו את הבשורה שתיכון מורדייל נסגר והתלמידים מתפזרים לבתי ספר אחרים, טוויסט שמצד אחד נפטר מלא מעט דמויות מיותרות שסיימו את חלקן בסדרה, ומצד שני מאפשר כניסה של דמויות חדשות. האם צריך כל כך הרבה דמויות חדשות בעונת סיום? כנראה שלא.
העונה הרביעית נפתחת בתיכון קוונדיש, תיכון ניו-אייג'י שמטפח את תלמידיו בהגזמה במקום לדכא אותם. אוטיס מילבורן, עכשיו על תקן התלמיד החדש, ממשיך להיות שמוק חסר תקנה והופך להיות אחד הפרוטגוניסטים הכי בלתי נסבלים שהופיעו על המסך. הנער החביב וחסר הביטחון הפך לנגד עינינו לדוש שעסוק רק בעצמו ולא מסוגל לראות שום דבר מעבר (בן נוער טיפוסי, יהיו שיגידו), מה שהופך את הרגעים בהם הוא נכשל ונופל על הפרצוף להרבה יותר מצחיקים.
מבחינת הקאסט הישן כולם ממשיכים את קווי העלילה שלהם ומצליחים למצוא אפילו כמה קווי עלילה חדשים, כמו הדילמה של אריק בין הכנסיה לבין הנטייה המינית שלו, אדם גרוף שהתחיל בתור הבריון השכונתי מחליט ללכת לעבוד בחווה עם סוסים, ג'קסון מגלה גוש באשכים ואוטיס צריך להילחם על המעמד שלו כשהוא מגלה שבבית הספר החדש כבר יש תלמידה שהיא מטפלת מינית אהובה. קו העלילה של אוטיס הוא אולי החלש ביותר, בעיקר בגלל הקאסט של בית הספר החדש ובכלל המהות של המקום. תיכון קוונדיש נראה כמו פרודיה על שיטות החינוך המתקדמות ולא כמו הבנה ויישום שלהן, נקודת מבט שמרנית יחסית לסדרה כמו "חינוך מיני" שפרצה כל גבול אפשרי על מסך הטלוויזיה.
העונה מתמקדת מאד בשיח זהויות, נושא שלמען האמת קצת נשבר הזין ממנו (משחק מילים לא מכוון). אני בעד שכל אחד יהיה מה שבא לו, איך שבא לו ואם מישהו רוצה שיפנו אליו בדרך מסוימת, באמת באהבה, אבל כמה עוד אפשר לדבר על זה? הנושא נמאס כבר בספיישל השלישי של דייב שאפל שעסק בזה, נמאס כבר בעונה האחרונה של "אופוריה" ונמאס גם עכשיו.
הבעיה הגדולה היא שמתייחסים למין ומגדר כאל בעיות מרכזיות ולא כמאפייני דמות. הפרק השלישי של "האחרונים מבינינו", לדוגמה, הראה לנו סיפור אהבה בין שני גברים מבלי שעצם "האהבה האסורה" ביניהם מהווה כל מכשול, אלא פשוט משהו שמאפיין אותם ומאפשר להם להתחבר וליצור מערכת יחסים עמוקה. הנושא הוא ההישרדות שלהם בסוף העולם ולא הנטייה המינית שלהם. זה לא המקרה ב"חינוך מיני", שאמנם עוסקת בתחום, אך זה לא אומר שזה חייב להיות האיפיון המרכזי של הדמויות האלה.
הקבוצה הפופולרית בתיכון מורכבת הפעם מאבי (אנתוני לקסה), נערה טרנסג'נדרית שהיא גם הכי פופולרית בתיכון, רומן (פליקס מופטי), גבר טרנסג'נדר ובן הזוג של אבי, ואיישה (אלכסנדרה ג'יימס) נערה לסבית-שחורה-פוליאמורית-כבדת-שמיעה. החבורה הזאת מתייפייפת, וזה כל הקטע שלה, אבל גם עם המודעות לכך זה בלתי נסבל כי הם פשוט לא מרגישים כמו אנשים, אלא כמו ייצוג מאוד פלקטי וכמעט פארודי של הזהות המינית שלהם. זה מייצר מגוון סיטואציות שמרגישות מזויפות, לדוגמה כשאבי לא רוצה לשכב עם רומן, ובוחרת לשרוף את השטיח במקום לדבר איתו על זה או להמציא עשרים תירוצים לברוח כמו בן אדם סביר.
העונה מכילה גם נסיונות לקחת את הסיפור צעד אחד קדימה, בעיקר עם דמותו של קאל (דואה סאלח), נער טרנסג'נדר שמפתח דיכאון אובדני בגלל השינויים בגופו מהטיפול ההורמונלי. למרות שהם מנסים לשתול רמזים קטנים לאורך העונה, שום דבר מכל זה לא מתחבר והסיפור מרגיש מנותק לגמרי מהסדרה. אם היו בונים את זה קצת יותר טוב ברמה התסריטאית ומנקים קצת שומן עודף, אפשר היה לתת לסיפור שלו טיפה יותר מקום ולדבר על מה קורה כשבני נוער נכנסים לטיפולים מהסוג הזה ללא השגחה, נושא שאשכרה ראוי לתת לו יותר מקום בסדרה כמו "חינוך מיני".
ובכל זאת כמה מילים טובות לסיכום: הפינאלה של כל אחת מהדמויות המרכזיות בסדרה הייתה ראויה בהחלט. מאוכזבים שבסופו של דבר אוטיס לא סיים עם מייב? מה חשבתם שיקרה? כמה זוגות מהתיכון אתם מכירים שהתחתנו וחיו ביחד לנצח? זה כמעט לא קורה. מערכות היחסים האלה מהתיכון נשארות מאחור, אבל כל החוויות שלנו מגילאי הנעורים עיצבו אותנו להיות מי שאנחנו לאורך השנים.
זה גם העניין בסדרה: לאורך הזמן אנחנו רואים את אוטיס מתעצב להיות גרסה טובה יותר של עצמו (גם אם לרוב הוא שמוק אנוכי). לצד כל תלמידי התיכון, המורים וההורים ולצד הומור פרוע, צילום טוב ופסקול שנבחר בקפידה, קיבלנו סיפור יחסית מלא ועגול. היא גם מסתיימת בזמן, רגע לפני שהיא נהרסת והופכת לבליל מקושקש של שמונה עונות עם יותר מדי דמויות מתחלפות וללא יעד סופי מוגדר. זה כשלעצמו הישג מרשים שמצטרף לשורת ההישגים שהסדרה הזאת רשמה לעצמה. גם אם העונה הרביעית היא אולי העונה הכי פחות טובה של "חינוך מיני", היא הצליחה להגיע לקו הסיום בלי להתבזות ומצאה סוף ראוי לסדרה הכי מהפכנית בנטפליקס.