"גילינו צילום של בדיקה גינקולוגית בעזה. מי עשה דבר כזה אז?"
סיפור תחילתו של הצילום הישראלי שובץ עד כה בכוכבים גברים בלבד, אבל עשרות תמונות שהתגלו לאחרונה חושפות צלמות פורצות דרך שנדחקו מדפי ההיסטוריה
עיניים עייפות, שראו דבר אחד או שניים בחיים, מתבוננות במראה שמחזירה לנו מבט. הרקע מאחור חשוך, כמעט לא קיים, כאילו אין מציאות מחוץ לפריים. נדמה שהאישה בתצלום, ששיערה משוך לאחור ושפתייה קפוצות, ממתיקה סוד שלעולם לא נגלה. הדיוקן העצמי הנדיר הזה של לו לנדאוור, צלמת פורצת דרך ומקימת מחלקת הצילום בבצלאל, מוצג בימים אלו בתערוכה "חלוצות הצילום" במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי (עד ה־7.12 במגדל עזריאלי שרונה). התצלום, שהתגלה רק לפני כמה חודשים בבית מכירות פומביות בברלין, מספר את סיפורו האלטרנטיבי של הצילום הישראלי. סיפורן של 110 אמניות שהודחקו ונדחקו מדפי ההיסטוריה של האמנות הישראלית. "צלמות שנראה כי שום חלחול של אידיאולוגיה ציונית לא דבק בהן. צלמות שהרגישו די חופשיות להרים את המצלמה ולצלם מול עצמן", מאבחן אחד הטקסטים הנלווים לתערוכה.
"חלוצות הצילום" היא תערוכה צנועה שכמעט נבלעת בסבך הג'ונגל האינסופי של הדימויים בפסטיבל. אוצריה, גיא רז ונועה צדקה, מדגישים כי מדובר במחקר שנמצא עוד בחיתוליו וכי מטרת התערוכה היא לפרוש תשתית לפרויקט מקיף ומעמיק יותר, מתוך הבנה שזו משימה לא פשוטה להגיע לארכיונים האלו, שחלקם נעלמו או הושמדו. קדמו לתערוכה מחקרים מקיפים של השניים, שרק התחילו לגרד את פני השטח, וכן מחקרה פורץ הדרך מתחילת שנות האלפיים של האוצרת והתיאורטיקנית רונה סלע, שהייתה הראשונה שחשפה חלק מאותן צלמות נשכחות. בעוד המחקרים הקודמים חשפו כ־50 צלמות נשכחות, התערוכה הנוכחית הכפילה את מספרן ל־110, והיד, ככל הנראה, עוד נטויה.
"הבורות הייתה עצומה. אפילו המורים בשנות ה־60 לא ידעו כלום על לו לנדאוור פורצת הדרך"
מדובר בצלמות פעילות, חלקן הגדול היו בעלות סטודיות לצילום והן עסקו בצילום דיוקנאות או צילום מסחרי. אחרות היו מרצות בבתי הספר לאמנות והציגו תערוכות חשובות, ובכל זאת, הן נשכחו מאחור. אחת מהן, אנה ריבקין בריק, "הייתה אמנית שחנקו אותה. טענו שהיא עממית ופופוליסטית", מספרת צדקה. "ואז את הולכת לארכיון הציוני ורואה חומרים טובים. היא מצלמת באינטנסיביות צילומית וסקרנית והיקף העבודה מרשים מאוד. היא מצלמת למשל בדיקה גינקולוגית בעזה של שנות ה־40. מי עשה דבר כזה באותן שנים? מצאתי תיעוד שבו היא מספרת ללאה גולדברג, שהייתה חברה שלה, על ביקור בקוריאה ועל המראות הקשים שבעקבותיהם היא 'מצלמת ובוכה, בוכה ומצלמת'. הבכי של הצלמת הוא גם משהו שהצילום מוקיע, לא רק המגדר שלה".
על צלמת אחרת, רונית שני, צדקה אומרת שהייתה "בעלת יכולות טכניות מצוינות. כל הדברים הטכניים שאני בורה בהם – היא ידעה היטב. היא לימדה שנים היסטוריה של הצילום במדרשה, והייתה אחת הדמויות הבולטות בארץ בשנות ה-80". שני כתבה מאמרים רבים ואחד מהם, "מצב הצילום בישראל", שפורסם בידיעות אחרונות בדצמבר 1982, מוצג בתערוכה. "מדובר במאמר מבריק שנוגע לבעייתיות של הצילום בארץ, והוא רלוונטי לתחום גם היום".
הסיפור של לו לנדאוור הוא אולי הצורם מכולם: אמנית פורצת דרך שהודרה והודחקה מהשיח המקומי ושבודדים שמעו עליה. לנדאוור הייתה ילידת גרמניה שעלתה לארץ וב־1941, בתקופה שעדיין התייחסו לצילום בעין חשדנית, היא הקימה את המחלקה הראשונה לצילום בבצלאל והייתה המורה הראשונה בו. גם בתור צלמת היא התבלטה בקולה הייחודי. בתחילת דרכה צילמה עבור קרן היסוד תצלומים מגויסים, אבל מהר מאוד התנתקה מהממסד והחלה לעבוד באופן עצמאי – היא התנסתה בצילומי תקריב של טבע דומם ובדיוקנאות, עבודות שהקולגות שלה לא הצליחו להבין איך הן מתחברות לכאן ולעכשיו, לאקטואליה הבוערת. לנדאוור הציגה תערוכת יחיד ב־1945 בבית הנכות בצלאל שזכתה לתשבוחות. מיד לאחר התערוכה עזבה את בצלאל ואת משרת ההוראה, נסעה עם בעלה לארצות הברית מסיבות לא ברורות ומעולם לא שבה.
יכול להיות שהצלמות היו מתוסכלות כי הן לא קיבלו כבוד והכרה כמו הגברים?
רז: "אני לא חושב שהן היו מתוסכלות. רוב הצלמות בשנות ה־20 וה־30 היו פמיניסטיות ואקטיביסטיות. הן לא מחכות שיזמינו אותן, הן עושות מה שהן רוצות. ציפורה דוד למשל הקימה את מעבדת הצילום שלה ברפת. היא הייתה עולה חדשה ואם חד הורית. הייתה לה מצלמת עץ, איתה היא צילמה את עין חרוד. סוניה קולודני הייתה הצלמת של העיר חדרה – אישה עם אופי מיוחד וחזק, הייתה הולכת בחולות".
"הבורות הייתה עצומה"
"חלוצות הצילום" מחולקת לשניים: ב"דיוקן עצמה", גיא רז, אוצר הצילום של מוזיאון ארץ ישראל שלאחרונה זכה בפרס לאה והנס גרונדיג הגרמני על מחקריו ותערוכותיו בתחום הצילום הישראלי והפלסטיני, פורס את ממצאיו במעין שולחן בסגנון "מסיבת ארוחת הערב" של ג'ודי שיקאגו. שולחן ארוך ממפה את פעילותן של הצלמות הישראליות משנת 1850 עד 1978 על ידי הצגת דיוקנאותיהן של הצלמות, חלקן נדירות ויחידות, "כי לכל איש יש שם ולכל צלם יש פנים", הוא אומר. המחקר מסתיים בשנת 1978, שנת מפנה משמעותית שבו הצלמות הישראליות נכנסו באופן רשמי אל שערי עולם האמנות. "באותה שנה חמש צלמות – עליזה אורבך, רחל הירש, יעל רוזן, טובה רשף ורונית שני – הציגו במעוז האמנות הגברי, בית האמנים ברחוב אלחריזי. התערוכה הזאת מסמלת את כניסתן של הצלמות לעולם האמנות". ההזמנה לאותה תערוכה, "נקודת ראות", וגם כמה ביקורות שנכתבו עליה, מוצגות ב"חלוצות הצילום".
בסמוך לשולחן המשרטט קו כרונולוגי של הצלמות הישראליות, מוצג "הצלמת שאכפת לה – ואני צילמתי ובכיתי, בכיתי וצילמתי" (על שם אותו משפט של אנה ריבקין בריק) – קיר עמוס בצילומים, פרשנויות וחומרים ארכיוניים באוצרותה של הצלמת נועה צדקה, שמתמקדת בעשר צלמות מתוך ה־110. בניגוד לעבודת הקטלוג המאורגנת והמחושבת של רז, צדקה מפליגה על כנפי האינטואיציה והדמיון, מוסיפה פרשנות אישית משלה על דפי A4 גולמיים, מלאים בסימוני עיפרון והדגשות.
העבודה על הפרויקט, שנמשכה מספר חודשים, היא המשך ישיר לספרה של צדקה שיצא בתחילת השנה בהוצאת רסלינג – "האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום". הספר, שמגולל את ההיסטוריה של מחלקת הצילום בבצלאל, נולד מתוך משבר בהוראת הצילום בבצלאל אחרי כמעט שני עשורים. "את עומדת מול סטודנטים, ובמציאות המאוד קשה שלנו פה – עיסאוויה, הר הצופים, הכיבוש – את מראה לסטודנטים צילום אמריקאי ואירופי. גם אני לא ידעתי כלום. כשלמדתי צילום לא דיברו איתנו על צילום ישראלי. הבורות הייתה עצומה. אפילו המורים בשנות ה־60 לא ידעו כלום על לו לנדאוור".
אולי בגלל שהאמנות הישראלית לא נדיבה במיוחד לאבותיה המייסדים. מעטים הם האמנים שזוכים להיכנס לפנתאון הישראלי ואולי לא רק על הצלמות נגזר להיות מודרות ומודחקות.
צדקה: "זה נכון. בתור צלמת אני מרגישה שהמוסדות לא באמת מתעניינים בפרקטיקה של הצלמים ושל הצלמות. אבל אני מאמינה שנשים עוד יותר מודרות, גם בזמן הווה וגם בפרספקטיבה היסטורית".
רז: "זו לא רק הדרה, אלא גם חוסר ידיעה. זו הסיבה שאני עוסק בהיסטוריה של הצילום. כשלמדתי בקמרה אובסקורה גם אותי לא לימדו על ההיסטוריה של הצילום בארץ. בסופו של דבר, לי לא משנה אם מדובר בגברים או בנשים, אני עוסק בצילום".
במחקר של רונה סלע על הצלמות הישראליות העלומות, היא מעלה את השאלה: איך אפשר לספר את סיפורן בלי לכלוא אותן בעזרת נשים. מה התשובה שלכם?
רז: "מבחינתי זו תערוכת נושא, ולא תערוכה שממסגרת אותן בתור צלמות נשים. חשוב להבין את ההיקף ואת הכמות. להראות את נקודות המוצא הרבות שאפשר לצאת מהן".
צדקה: "זה לייבש משהו לפני שהוא מתאושש וחי. האמניות בארץ מאוד פוחדות מטונים פמיניסטיים. 'אני מודל אנדרוגיני' או 'לנפש אין מין' אלו משפטים שלא מעט אמניות פה בארץ משמיעות. אבל אנחנו ב־2019, ולנפש כן יש מגדר ומין".
"חלוצות הצילום" מרחפת על משב רוח גילוי האמנים (ובייחוד האמניות) שנשכחו מדפי ההיסטוריה, טרנד לוהט בשנים האחרונות בכל העולם. נדמה כי עולם האמנות מאס באמנים הצעירים והוא מחפש דרכים אלטרנטיביות לספר את סיפורה של האמנות העכשווית והמודרנית. הילמה אף קלינט השוודית, שעבודותיה המונומנטליות מוצגות בימים אלו במוזיאון תל אביב, היא מהבולטות שבטרנד – בן לילה היא הפכה מאמנית נשכחת לחלוצת האמנות המופשטת של תחילת המאה ה־20. האם גם לצלמות הישראליות יהיה הפי אנד כמו של קלינט? "היום ישנה תחושה של ואקום יצירתי", מאבחן רז את התופעה. "תחושה שאין מאור גדול באמנות הישראלית, ואז יש הרבה מקום להעלות את אלו שנשכחו ולגלות דברים שרלוונטיים לא פחות מאמנות עכשווית".
← פסטיבל הצילום הבינלאומי, מגדל עזריאלי שרונה, עד שבת (7.12)