קושמרו הזועם: פשוט להגיד את האמת. זה מה שמגיש חדשות עושה
בתוך בליל שידורי החדשות אתמול, בלט במיוחד דני קושמרו שהעביר ברגישות מהשטח - ותחת אש - תחושות אותנטיות של הלם וזעם ולא הסתיר את חוסר האמון בממשלה. באולפן, במקביל, נערכה תחרות התלהמות בכיכובו של עמית סגל והתברר שוב למה "החדשות" מפסידות לטלגרם
"זה בא פתאום, בשעה של לא לילה לא יום
כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן
זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים
מהכביש המהיר לכל בית בעיר
אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה
לא, אף אחד אף פעם עוד לא שמע דבר כזה
דממה דקה"
(אהוד בנאי)
כולנו נתפסנו לא מוכנים. לא רק הצבא, לא רק הממשלה, כל אחד מאיתנו נתקף הלם לאורך היממה הקשה שחווינו. אני הייתי כאן ב-4 בנובמבר 1995, הייתי בפיגועים הגדולים והמזעזעים של תחילת המילניום, הייתי בצוק איתן ובשומר החומות. לא אני ולא אף אחד אחר זוכר יממה כל כך מדממת. יממה שבה התחושה היא שמדינה שלמה חטפה אגרוף קשה לפרצוף מחבורת בריונים שחטפה אותה. וההשלכות מגיעות אל כולם, מהאנשים הפשוטים ועד אולפני החדשות.
המהדורה המרכזית ששודרה אתמול (מוצ"ש) בחדשות 12, החלה 12 וחצי שעות אחרי הרגע שבו פרצה מה שמסתמנת כמו מלחמת אוקטובר החדשה. ועדיין, ההלם ניכר. ראיתם את זה על הפנים של המגישים, ראיתם את זה בבחירת המילים – ובעיקר, ראיתם את זה על דני קושמרו. קושמרו הוא מגיש ותיק, שידע לא מעט זוועות בימיו כשדר חדשות, אבל התחושה היא שגם אצלו – הוגדשה הסאה. קצת מתחושת הזעם האותנטי ראינו עוד סביב ההפיכה המשטרית, כאשר תקף בשידור חי את ח"כ דודי אמסלם על דבריו שתקפו קצינים במילואים. הפעם זה עלה מדרגה.
אולי זו העובדה שגדל בבאר שבע ומחובר לתושבי הדרום ואולי זו סתם אותנטיות מבורכת – אבל קושמרו עמד בדיוק בתפקיד המרכזי של איש חדשות בימים כאלה: בפשטות, להגיד את האמת. ברגע אחד של כנות, כשהמצלמה עברה אליו (ואל תמיר סטיינמן) באופקים, הוא דיבר על חוסר האמון בממשלה. "כל האנשים שהיו צריכים לדבר הפכו להיות שומרי שבת, צדיקים גדולים", הוא אמר בציניות, "כל מי שניסה לפלג בין 'אנחנו' ו'הם' – כאן ירו בכולם". ברגע אחד, קושמרו הסיר מעצמו את עמדת מגיש המהדורה המרכזית הנצפית בישראל ודיבר כאזרח. אזרח שכבר לא יכול היה לעכל את המציאות שאותה הוא מסקר.
ותודה לאל על האותנטיות הזאת. החדשות בטלוויזיה, לאורך שנים, גדלו כשדמות המגיש נחשבה כמעט לסמל לאומי. חיים יבין, כמובן, היה הראשון בתור "מר טלוויזיה", אבל גם יעקב אילון נכנס לאותם נעליים. המגישים שלא התיימרו לצאת לרגע ולהביע את דעתם (ולא סתם כשיבין עשה את זה הוא חטף באבי אביו). נשארו תמיד קורקטיים, צמודים ל"מסמך נקדי" ולממלכתיות הקדושה. הכל מאוד ענייני – מה, איך, כמה, למי ומתי. קושמרו, נדמה לי, בפעם הראשונה קרע את המסכה מעל הפסאדה הזאת. והוא עשה את זה ברגישות אופיינית, מילולית תחת אש, באומץ שקשה לתאר אותו. נדמה לי שבכך, הוא ייצג נאמנה גם את התחושות בקרב לא מעט מהצופים.
רגע השיא של האותנטיות היה גם הדבר שאותו נזכור מהמשדר הארוך (מדי) הזה: הראיון עם ש' – אמא מאחד מישובי עוטף עזה ששני בניה שנחטפו ושוחחה עם קושמרו. לרגע אחד, כל הקלישאות מסביב ודברי הרהב של השרים, ראש הממשלה והגנרלים באולפן נאלמו דום למראה אמא אחת – שפשוט ביטאה את תחושת אובדן הדרך. אם אחת שלא יודעת איפה הילדים שלה נמצאים ולא יודעת לאן המדינה שלה הולכת, בעיצומו של יום קרבות שנמשך תוך כדי שהיא מדברת לטלפון. זה היה רגע אנושי חזק, רגע שבו גם אנשים יותר יציבים מחו דמעה.
באופן אירוני, לי היא הזכירה רגע מדמם אחר – הראיון של שלומי אדלר ב"חדשות 10" עם עז-א-דין אבו אל עייש, האבא שאיבד את בנותיו במבצע "עופרת יצוקה". הרבה הבדלים יש בין ש' לאבו אל עייש, אבל דבר אחד שיתף ביניהם ברגע הזה. הכאב המזוקק, בלי תחפושות, בלי פוטושופ, ישר לתוך הפרצוף.
ההבדל בין האולפן בשטח – קושמרו וסטיינמן, שהיו באופקים – לבין האולפן בנווה אילן היה כמעט תהומי. בעוד קושמרו וסטיינמן ניסו, גם אם בעדינות ותוך הקפדה על הצנזורה, להבהיר את תמונת המצב הזועקת מהשטח, באולפן הלכו על דיון הרבה יותר – נקרא לזה – תעשייתי. הטיעונים היו מאוד נקיים, כמעט סטריליים, ואיכשהו גם רמת ההתלהמות בנווה אילן היתה הרבה יותר גדולה מאשר בשטח. אולי זה קשור לרמת הטמפרטורה במזגן.
הטון מהאולפנים היה די ברור – וחצה את כל גבולות הפאנל, מטל רוסו ועמוס ידלין ועד עמית סגל וניר דבורי: להיכנס בהם. וכמה שיותר חזק. זאת התנהלות אופיינית למשדרי חדשות בזמן מלחמה, בטח בראשית המבצע, אבל לא ראית כמעט אף אחד שהביע את הדעה המנוגדת – שמהלך פרוע או רדיקלי (כפי שהציע כמובן סגל, ולכן גם דרש ממשלת אחדות), עלול להיות משהו שאולי יספק קתרזיס, אבל לא בטוח שיביא תוצאות במשימת העל – להביא ביטחון.
מצד שני, אנחנו שוב חוזרים לקשר הזה – שבין מהדורות החדשות לקהל בבית. כי גם הוייב שאני קיבלתי לאורך היממה הזאת מחברים קרובים (כולל אנשים מתונים בדעתם), היא שמשהו עמוק נשבר בגב הישראלי הקולקטיבי. גם מי שבעבר הסתייג מתגובה פראית, איבד את הבלמים שלו מול ההתקפה הרצחנית והברוטאלית של חמאס – מירי הרקטות, דרך החדירה לשטח ישראל, ועד החטיפה המזעזעת של נשים, ילדים וקשישים. התודעה הישראלית אמרה "נמאס" – ראו את זה באחוזי ההתייצבות למילואים (ובהתייצבות של ארגוני המחאה), ראו את זה אצל כל בנאדם שדיברת איתו. על הרקע הזה, אפשר להבין טוב יותר גם את הדיבורים על ממשלת חירום לאומית.
קצת כמו בפיגועי ה-11 בספטמבר, הייתה ביום הזה תחושה חזקה של התגייסות. נדמה שהיא אפילו חזקה יותר מאשר בסיבובים הקודמים. תחושה שיום שבו 250 איש נהרגים (ספירה חלקית מאוד) וכ-1,500 פצועים מגיעים לבתי החולים, זנ משהו שמדית ישראל לא יכולה לעכל. גם אלופי ההדחקה שהם הציבור הישראלי כבר לא יכולים להדחיק את הכאב הזה – והוא נגע בכולם. גם באנשים שתפקידם להגיש חדשות.
אם "עמוד ענן" היתה מלחמת הטוויטר הראשונה, ו"צוק איתן" היה מלחמת הוואטסאפ – נדמה לי שמבצע "חרבות ברזל" (שם שנשמע כמו האלבום החדש של פלד) הוא מלחמת הטלגרם הראשונה. ערכה של המהדורה המרכזית, שפעם היינו הולכים אליה כדי לדעת מה קורה, השתנה במהירות – היום זו כבר לא התחנה הראשונה, אלא כמעט התחנה האחרונה. את המידע האמיתי, הגס, הבוטה כולם כבר ראו בקבוצות השונות, דרך המכשירים הסלולריים. קשה להאמין שיש איזשהו ישראלי שפתח טלוויזיה בשמונה בערב, ונדהם לגלות שיש מלחמה.
במצב כזה, ברור שהתפקיד של המהדורה גם משתנה. היא כבר לא כאן כדי להגיד לנו מה קורה – את מה שקורה כולנו מקבלים כבר ישירות לווריד. היא כאן כדי לסכם, לנסות ולתת קונטקסט – ובעיקר לנסות וללכוד תחושה קולקטיבית. לנסות ולספר מה בעצם קרה, ביום של ה-7 באוקטובר, 2023.
כמו ב-11 בספטמבר, לפני 22 שנה, בארצות הברית – ישראל הבינה שמשהו גדול יותר קרה כאן. בסופו של היום, כשהיא ספגה מאות הרוגים ואלפי פצועים, היא הרגישה שמשהו עמוק השתנה בעולם שהיא חיה בו. שהמציאות של כולנו עומדת להשתנות מהותית. בסבבים הקודמים, ידענו להמתיק את תחושת הכאב – הדחקנו, הסתתרנו, חיפשנו הפסקת אש. נדמה לי שהפעם, כמו ששרה רונה קינן, הרעש המחריד חדר לנו לסלון. ולטלוויזיה.