טוני מוריסון, ענקית אינטלקטואלית עם גישה לאלוהים ולבני האדם

"העין הכי כחולה", ספרה הראשון של טוני מוריסון, יצא כשהייתה בת 39. היא כבר הייתה עורכת נחשבת בהוצאת רנדום האוס, מרצה מוערכת לאנגלית בהארוורד, אבל התשוקה לכתיבה לא התעוררה אצלה עד אמצע שנות הֺ־30 לחייה, כשהבינה שבעצם אין אף ספר שמספר את החוויה שעליה הייתה רוצה לקרוא, החוויה של אישה שחורה. 

איך הנפש מתעצבת אל מול אלימות כל כך בוטה ומוצהרת כמו הגזענות בארצות הברית? מה קורה לאדם שכל נתוניו הטבעיים דחויים על ידי החברה, והמסר שהיא שולחת אליו היא שהוא חסר משמעות? איך יכולים לצמוח כל כך הרבה חסד והומור בתוך האקלים הזה? 

כל יצירה של טוני מוריסון היא חוויה שונה. אין הרבה ספרים שמשתלטים באופן כזה על התודעה ומשנים את הנשימה עצמה. זאת קודם כל השפה. כפי שהיא עצמה אמרה בנאום זכיית פרס הנובל שלה, שפה היא החירות האנושית האמיתית. מוריסון השתמשה בחירות הזאת עד קצה היכולת, ואף פעם לא בזבזה מילים כדי להעביר מסר, אלא כדי לייצר חוויה חיה. הלשון שלה פואטית, עם עוצמה נדירה, כשכל מילה מובילה לשינויים זעירים במצבי רוח. השפה גם יוצרת סטייל וגוון אחר למציאות, ויחד עם זאת, נוצרת תחושה עיקשת שהסטייל הזה קיים תמיד איכשהו, גם בחיינו הנטולים פואטיות – הדבר שגורם לנו להגיב למוזיקה או לריח, משהו חושי שאי אפשר לשלוט עליו, שמבקש להשתחרר כל הזמן. 

הכוח מגיע גם מהדמויות החזקות, הבלתי נשכחות, שמוריסון מתארת בחסד וברחמים גדולים, ללא זיוף – כמו גם מהעוצמה האינטלקטואלית. הספרים שלה עוסקים בנושאים גדולים, בשאלות על רוע, מוסר, הטוב, המכוער, היפה. הם מונעים מתוך עוצמה מוסרית גדולה ובדרך נס נמנעים מדידקטיות, נס השמור לכוחות אינטלקטואלים עליונים באמת, שיש להם גישה אל התמונה הענקית של בני האדם, של הטבע, של אלוהים. 

ב"עין הכי כחולה" ילדה רואה את אמה, שעובדת כעוזרת בבית של לבנים, משמשת כאם אידאלית לילדה קטנה ובלונדינית. את כל האהבה שהיא חוסכת ממנה היא נותנת בשפע למעבידה שלה, שהיא התגלמות הפנטזיה השירלי טמפלית הנמכרת בכל סרט ובכל מגזין. זה ספר על החוויה השחורה כמו שאומרים, אבל אין אדם שגדל בחברה המערבית שלא יכול להזדהות עם נקודת המבט של הילדה הזאת, שרואה את האהבה הגדולה הזאת שמופקעת ממנה ונלקחת למקום אחר, שנדמה ראוי, מתוקף המציאות האובייקטיבית, לזכויות יתר. בספר הזה, היא סיפרה פעם בראיון לצ'רלי רוז, היא ביקשה לענות על השאלה "איך אדם לומד לתעב את עצמו?". זאת שאלה מבריקה כמו שהיא פשוטה, והספר עונה עליה בחוויה רגשית עמוקה, גם שהוא מתאר סיטואציה רחוקה מרוב בני האדם. ברבים מספריה היא חוזרת שוב ושוב לאותה הבעיה של הערך העצמי אצל מיעוטים. איך יכול אדם לאהוב את עצמו בחברה ששונאת אותו? זאת לא שאלה שיש עליה תשובה קלה, אבל היא נמצאת שם, מודעת או לא מודעת, במרכז המלחמה הפנימית של כל בן (ובת) מיעוט.  

בספרה המצליח "חמדת" מתוארת תחושת החיים תחת עול העבדות. הכאב כמעט בלתי נסבל ובכל זאת עולה מתוכו שאלה תאורטית כמעט: איך אפשר לאהוב גם בתנאים תת־אנושיים? אבל האהבה שורדת. היא משנה צורה. פעמים רבות היא נראית מכוערת, מסריחה, חסרת אלגנטיות. לפעמים היא נראית כמו שנאה. כל הפגמים האלה הופכים אותה להרבה יותר נוגעת מהפנטזיה המסחרית.

טוני מוריסון התעקשה לתאר את המציאות דרך העיניים שלה, ללא הניסיונות המקובלים לקרוץ לקהל הלבן, לתווך לו עולם אקזוטי ולהסביר לו דברים שהוא איננו מבין. גזענות, היא טענה, היא דבר שהלבנים צריכים ללמוד להתמודד איתו בעצמם. הנסיונות של התקשורת להפוך אותה לדוברת או יח"צנית של הקהילה האפרו אמריקאית תמיד חוסלו באיבם, באמירות קרות וחדות. לעיתים קרובות היא אמרה, כששאלו אותה מה אפשר לעשות בקשר לגזענות: "אני לא יכולה להיות גם החולה וגם הרופאה".

הייתה לה היכולת להפוך מילים לבשר וגידים, ולהכניס את הקורא שלה לתוך התנאים הקשים ביותר, כדי למצוא בהם בכל זאת מים מתוקים. התקווה תמיד הייתה שם, האמונה גם כן. במה בדיוק – קשה להסביר. צריך לקרוא כדי להבין.