לפרק את חרדת הביצוע: כשהמשהו המפחיד הופך לכלי אפקטיבי
השחקן והמוזיקאי דניאל קורן כותב לנו טור מיוחד בו הוא מפרק לגורמים שאלות הרות גורל על יצירה, חרדה, המפגש ביניהן והשאלה החשובה מכל: מה הטעם לעשות משהו אם הוא גורם לנו ללחץ או לחרדה?
לפעמים אני חושב לעצמי – 'מה הטעם לעשות משהו אם הוא גורם לי ללחץ או לחרדה?'. סבבה, יש את הדברים שאני חייב לעשות, אבל יש דברים שלא, כמו למשל להקליט עוד אלבום. סתם דוגמה. הרי אני אשרוד גם בלי. אז אם עשיית הדבר מסבה לי חוסר נחת – למה לעשות אותו? יודעים מה – למה לעשות דברים בכלל? הגזמתי? יש מצב. יש מצב שלא, לא יודע, אבל הנה, שאלתי – למה לעשות דברים? מה אנחנו עושים בעצם? לקראת מה כל זה הולך? ואם כבר יוצא שבוחרים לעשות, אז למה לעשות אם זה יוצר פיכסה בבטן.
עכשיו ייתכן שאנחנו חושבים משהו כמו – 'אם לא ניצור/נעשה/ניזום אז בסופו של דבר נשכח ולא תהייה לנו עבודה, ואז לא יהיה לנו כסף ואז נגווע ברעב'. משמע: אנחנו חייבים לעשות אם אנחנו רוצים להתקיים בעולם, גם אם המחיר הוא תחושות לא נעימות.
יופי. אני אתקוף את זה ממקום אחר.
שאלה: כשאני עושה משהו וחווה לחץ – האם זה בגלל המשהו, או האם זה בגלל הגישה שלי לאותו המשהו? כלומר, האם המשהו הזה אובייקטיבית לא נעים, או האם לי עצמי יש חלק ביצירת החוויה הזו?
אם אנחנו עונים שהלחץ נגרם כי למשהו יש איכות אובייקטיבית מלחיצה, יעני הוא מלחיץ וככה זה, אז אפשר להפסיק לקרוא. אין אפילו מה לנסות לתקן, כי המשהו הוא משהו, ונגזר עלינו לחוות אותו ככה, ואין מה לעשות. הדבר הוא אובייקטיבית מחריד, ואני פשוט נמצא לידו והוא כמו מקרין עלי חרדה.
אממה – אם אנחנו מוכנים לשקול שיש לנו חלק ביצירת הלחץ, אז הופה! יש עם מה לעבוד. יש תקווה. אפשר להמשיך לקרוא.
אלה לא הדברים לבדם שמייצרים את התחושות שעולות בנו, אלא איך שאנחנו ניגשים לדברים שמעלים בנו את התחושות. אנחנו כמו במערכת יחסים: מצד אחד יש אותנו ואת הגישה שלנו, ומצד שני יש ׳דבר׳. אז במערכת יחסים הזו, אם הדבר לא יוצר את התחושות, מה הוא כן עושה? אפשר להגיד שהוא מצביע על משהו שכבר חי אצלנו. הוא כמו שופך אור על משהו שיש לנו בלב שאנחנו צריכים לפתור: אולי זו פרפקציוניסטיות, אולי חשיבות עצמית מנופחת, אולי ניסיון לשלוט בבלתי נשלט, לא משנה מה. הדבר לא מייצר את התחושה הזו, הוא לא יכול, הוא פשוט עוזר לנו לראות אותה. וכשאנחנו מזהים אותה, אנחנו יכולים להתחיל לטפל בה באהבה.
מנקודת המבט הזו, לכל פעילות – כתיבת שירים, עבודה במשרד, או שטיפת כלים, יש את הפוטנציאל להיות תרגול רוחני; מעין חדר כושר לצמיחה פנימית. במקום להרגיש כקורבנות אנחנו ממקדים את האנרגיה שלנו בחדווה ובכנות פנימה, ופתאום עושים דברים לא כדי לשרוד, לא כי חייבים, אלא כי הם מראים לנו בדיוק מה בתוכנו אנחנו רוצים לרפא.