לב. תל אביב: עיר שכמו כותבת את שיריה בעצמה
היכן הגבול שבו המציאות "חוצה את הכביש" והרחובות המוכרים הופכים פתאום לשיר? מהי אותה נקודה שבה קל לי להפקיע את הרחוב הראשי מרשות הרבים אל היחיד הפרטי? המשוררת דפנה שחורי בטור מיוחד לרגל יציאת ספרה החדש "עלילות לב"
קולנוע לב /דפנה שחורי
אֲנַחְנוּ בְּקוֹלְנוֹעַ לֵב וְאִתָּנוּ בְּקֹשִׁי עֲשָׂרָה אִישׁ בְּהַצָּגַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
"בָּא לִי לָמוּת," אוֹמֵר הַגִּבּוֹר לְנַעֲרָתוֹ בַּת הָאַרְבָּעִים
וַאֲנִי לוֹחֶשֶׁת לְךָ שֶׁבְּסוֹף יָנוּאָר אֶהְיֶה בַּדּוֹלוֹמִיטִים.
נַעֲרָתוֹ מַמְתִּינָה עַד בּוֹשׁ בַּחֲלִיפָה מְצֻיֶּדֶת,
עִם כָּל הָאֲבִיזָרִים שֶׁל דּוֹקְטוֹר שֶׁלֶג,
בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל אִשָּׁה שֶׁהֶחְלִיקָה אֶל מוֹתָהּ
עָשְׂתָה חֲרָקִירִי בַּמִּדְרוֹן עַל רֶכֶס הָרִים מְרֻשָּׁע
שֶׁמְּחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת פַּס אֶחָד אֶת כָּל הַגּוֹלְשִׁים
מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת תֵּבֵל.
ובָאוּלָם קַר רֶצַח
וּלְקוֹלְנוֹעַ לֵב אֵין לֵב
רַק אַרְבָּעִים מַעֲלוֹת מִתַּחַת לָאֶפֶס
ועם אֶפֶס תִּקְוָה לְיַחַד עַל הַמָּסָךְ
פחות מארבע שנים חלפו מאז כתיבת שירי ספרי החדש "עלילות לב" (שראה אור בימים אלה אחרי שנות הקורונה) אבל בתחושה שלי, בגלל שכל כך הרבה השתנה מאז, כאילו עברו ארבע מאות שנים לפחות. השירים נכתבו במהלך חודשי חורף 2018, אחרי צפייה משותפת ומייאשת בסרט ב"לב" – טריגר לכתיבת הספר שבמרכזו סיפור של החמצת אהבה.
היום, בהתבוננות לאחור, הספר, שזירת ההתרחשות שלו היא בעיקר תל אביב, עלול להיקרא גם כהומאז' לתקופה שחלפה, ובו שירי רטרו, שמציגים את העיר שלפני פרוץ המגיפה. קולנוע לב המיתולוגי שבדיזנגוף סנטר, רחוב קינג ג'ורג' הצפוף, כיכר רבין ההומה של ימי שבוע הספר – אלה כבר לא כפי שהכרנו אותם בעבר.
את רומנטיקת הפופקורן המיתולוגית והישיבה הצמודה החליפה רומנטיקת הרביצה בפיז'מה עם פופקורן תוצרת בית. ואת האולם עם הכיסאות האדומים, המסעד שחוצץ באמצע, הגומה למשקה וסחרחרת הפרסומות, החליף "אולם" הסלון הביתי.
בעולם הישן ההוא הכניסה והיציאה מהסנטר הייתה חופשיה. אף אחד לא שאל, אף אחד לא ראה. ומלבד מבט עייף של השומר בכניסה על התיקים "החשודים", לא היה צורך בהצגת כרטיסים ירוקים, בענידת צמידי כשרות בשלל צבעים או במסכות פה.
אז, בימים הרחוקים, הפנים היו גלויות והיה אפשר לזהות אפילו בחושך את גוון הליפסטיק החדש שקניתי ב"מאק" דקה לפני שהסרט התחיל, ושהשתלב עם הגוונים הבוערים של הכיסאות. באותה הצגת אחר צהריים הייתה דריכות לנשיקת פתאום ספונטנית בחסות החשיכה, דבר שהוא כבר לא אפשרי עד להודעה חדשה. היום המסך כאילו ניתק ממקומו וגלש מטה אל היושבים באולם, עבר אחד – אחת וכיסה להם במסכה כירורגית את השפתיים.
שעתיים של צפייה משותפת על מסך שהציג בעיקר יער מושלג, עצים עירומים אפרפרים ושחקנים שלא הצליחו להתחבר, נצרבו אצלי בזיכרון כשתי כוויות קור. למרות ימי טרום המסכה לא התקיימה ברית הנשיקה המיוחלת. השפתיים נותרו כחולות. הידיים קרות. הלב צנח לטמפרטורה של ארבעים מעלות מתחת לאפס ועם אפס תקווה ליחד על המסך. לא שמיכה אחת משותפת אלא שתי מיתות נפרדות.
היכן הגבול שבו המציאות "חוצה את הכביש" והרחובות המוכרים הופכים פתאום לשיר? איזה הלך רוח הופך צעידת חולין בשדרות דוד המלך למשל, להליכה חגיגית על דרך המלך? מהי אותה נקודה שבה קל לי להפקיע את הרחוב הראשי מרשות הרבים אל היחיד הפרטי? אצלי רגע העיבור הפואטי מתרחש דווקא בזכות מפגש ההתעלסות של הבדיוני עם האורבני. מהחיכוך הלא סטרילי של הבטון עם הגלים, המקום שבו קו המים נושק למדרכה. ואת הרגעים האלה אני מוצאת בתל אביב יותר מאשר בכל מקום אחר.
בקיץ האחרון, אחרי שבועיים באי חלומי ביוון, שאלו אותי אם כתבתי בעקבות הנסיעה שירים על איים. לא, לא כתבתי. כי נופים מושלמים, מסחררים, חופים לבנים וריקים מזיכרונות עבר, בעיקר מבקשים 'אל תיגע בי' ובתמורה מעניקים לנפש מנוחה.
בני הכלאיים הפואטיים שלי נולדים בעיקר כאן, במוכר, בו הרחובות האפורים הופכים לרגע תפאורה, עצי הסיגלון ברחוב בלוך באביב נדמים תחת העין והמקלדת כשוטרים לובשי חג, וביציאה מ"סופר יודה", סניף אבן גבירול, לא תמיד מציץ מהשקית שלי קרטון חלב, לפעמים מבצבצות מתוכה קרניים של צבי מפרפר על מרכז הליבידו הפועם של עיר ללא הפסקה.
אז אולי זו בעצם היא שכתבה את השירים? זכויות היוצרים הם שלה? ואפשר לומר:
שם ומשפחה – העיר תל אביב, עיסוק – משוררת.
ספרה החדש של דפנה שחורי "עלילות לב" זמין לרכישה