מירי רגב ותעלומת הכסף שייעלם

בעוד מהומות מירירגב מתרגשות חדשות לבקרים – מה היא רוצה עכשיו? למנות מנהל מרוקאי לתיאטרון היידיש? לחייב כל מי שיש לו מינוי בפילהרמונית להצטרף לצבא האמת של שי חי? ולא שהממסד התרבותי אינו זקוק לניעור רציני, אבל יש ניעור ויש פיגוע דריסה, ומהלכיה של השרה חותרים, במודע או שלא במודע, לאותו מקום שאליו חתר כל משטר לאומני במוקדם או במאוחר: להיפטר מהמשכילים, ויפה שעה אחת קודם. פרנקו הבין את זה,

סטלין הבין את זה, מהפכת התרבות בסין הבינה את זה, והכי הבין את זה פול פוט הקמבודי, שבשלב מסוים הוציא להורג כל אדם עם משקפיים. וכמו שההיסטוריה הוכיחה, המהפכות האלה עבדו נפלא והצעידו את עמיהן לשגשוג כלכלי ותרבותי שלא היה כמוהו. אבל נניח להיסטוריה –

מישהו הרי יעבור על המאמר הזה בשביל כבוד השרה, מישהו שזה מכבר מונה לתפקיד ומקבל את משכורתו מתקציב משרד התרבות, ואנחנו לא רוצים לבזבז את כספי המיסים של עצמנו בלהכריח אותו לקרוא מילים שעוסקות בעבר – העבר, כידוע, הוא אשכנזי ומיותר – אז בואו נדבר דווקא על העתיד; וליתר דיוק,

על נקודה קריטית אחת בעתיד הקרוב, שבכל הקשור אליה לא שמעתי טענה וחצי טענה: על הכסף.

כי תוך כדי דהירתה קדימה לשינוי התרבות הישראלית, הגברת רגב משנה לא רק את דרך חלוקת הכספים במשרדה, אלא גם – ובעיקר – את הפיקוח עליהם. כי אין משרד שבו קל יותר לחלק כסף בלי שום קריטריון: כשאתה קונה טנק, מישהו צריך לראות את הטנק;
כשאתה מחלק קצבאות אבטלה, אתה צריך לפחות כמה מובטלים שיגבו את הצ׳קים; אבל מי יקבע מהי תרבות? למה שמקהלת חברי מרכז הליכוד לא תעלה מופע ענק ושמו ״בגין על הקרח״, ותקבל כמה מיליוני שקלים עבור המאמץ? אבל,

כאשר משרד התרבות מתעלם מהמלצות המומחים והוועדות שהוא עצמו מינה במועצה לתרבות ואמנות;

כאשר כבוד השרה מבטלת את תמיכת משרדה ביוצרי תיאטרון עצמאיים דרך קרן רבינוביץ׳, ואומרת שאלה יזכו לתמיכה ״דרך קרן גדולה שמוקמת לתמיכה באמנים בתחומים שונים״ – קרן שמי יודע אם ומתי תקום ובאילו ״תחומים״ תעסוק;

כאשר היא מפרסמת שורה של תיקונים שנועדו לתמוך במיזמי תיאטרון בעלי ״ייחוד תרבותי״, ועל סמך היותם ״רחוקים מהמרכז״, עם נקודות מימון נוספות עבור הצגות בהתנחלויות – ובמקביל מורידה חסמים מינימליים, כמו הוכחת שנתיים של פעילות לפחות, והגשת ״קול קורא״ מסודר מטעם הרשות המקומית המבקשת לזכות בכסף;

כאשר היא מתכוונת להעביר 60 מיליון שקלים – קראו את המספר הזה שוב, 60 מיליון – ישירות לרשויות מקומיות במקום למוסדות תרבות מוכרים (מתוכם 40 מיליון לצורך
״הפקת פסטיבלים״);

כאשר כל זה מתרחש לאור יום – מה לדעתכם יקרה לכסף הזה? האם הוא ימצא את דרכו לקולות חדשים ונועזים במטולה והסביבה, שרק מחכים לתקציב הנכון כדי להוציא מתוכם את הנסים אלוני הבא?

ומה שהכי יפה, זה שאף אחד לא יוכל לבוא בטענות – ככה זה תרבות, הם יגידו לחוקרי המשטרה בעוד חמש שנים. אז הקמנו תיאטרון בהתנחלות תפוח שהעלה הצגה אחת עם שלושה צופים ומאז לא ברור מה הוא עושה עם הכסף; אז הקמנו תזמורת סימפונית לביצוע כל שירי ר׳ שלום שבזי על פחי זיתים אלקטרוניים; אז אף אחד לא בא לראות את זה. אז הלכו כמה מיליונים – מה אתם רוצים? תרבות לא נמדדת ברייטינג! חכו שנה, שנתיים, עוד מעט עולה הסרט בשלושה ממדים על יהדות אלסקה, שבמקרה לגמרי צולם כולו בבית ז׳בוטינסקי.

זה ייגמר בכתבי אישום. לאו דווקא נגד כבוד השרה – אחרי עשור אבוד שבו תקציבי התרבות המזעריים של מדינת ישראל יחולקו בין חברי ליכוד שמבינים במחול (הם יודעים לקפוץ משמחה כשמגיע הצ׳ק), היא תעבור הלאה, ויהיו אלה העמותות המוזרות שיצוצו יש מאין, שיעמדו לדין; יהיה זה פקיד אחד אומלל שלא יהיה לו הסבר, איפה הכסף. השרה? היא כבר תהיה במקום אחר, ובכל מקרה זו לא תהיה אשמתה, אלא של הצופים האשכנזים המתנשאים, שלא באו לראות את התזמורת הפילהרמונית של שי חי. אבל מישהו, מתישהו, ילך לכלא.