"מתלבשות על זה" חוזר: שופינג ושיק, אבל עם ערך מוסף
בזאר המעצבות והמעצבים של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית יתקיים בסוף השבוע לאחר שנת הפסקה. יעל שדות, שהגיעה בעבר לבזאר ונשארה להתנדב, בטור שיש בו לא מעט אופטימיות
בסוף השבוע הקרוב יתקיים באקספו תל-אביב "מתלבשות על זה" – בזאר המעצבות והמעצבים של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל-אביב. זו השנה ה-19 שבה מתקיים הבזאר, שכל ההכנסות ממנו הן תרומה למרכז הסיוע. למעלה מ-700 מהמעצבות והמעצבים, הרשתות והיצרנים המובילים בישראל, נרתמים למאמץ ותורמים פריטים בעיצובם, ביניהם פרטי לבוש, הנעלה, תכשיטים, ספרים, כלי בית, מוצרי נייר, אקססוריז ואוכל במחירים אטרקטיביים במיוחד: 10-300 ש"ח.
למרכז הסיוע הגעתי לראשונה לפני ארבע שנים, כדי להתנדב בהכנות לקראת הבזאר. החוויה הקצרה הזאת הותירה בי חותם משמעותי. נחשפתי לתפיסת העולם של מרכז הסיוע ושל הצוות המסור שנמצא בו, לעשייה בכל כך הרבה תחומים וכמובן לחגיגה המטורפת והמרגשת שהיא הבזאר עצמו. בסוף אותה תקופה הרגשתי שאני רוצה לעשות יותר במקום הזה, וכעבור מספר חודשים הצטרפתי לקורס ההכשרה להתנדבות בקו הסיוע של המרכז. כיום יש לי משמרת שבועית קבועה בקו, ואני גם פוגשת פונות ומלווה אותן בהליך הפלילי וכן בהליך של מיצוי זכויות מול הביטוח הלאומי. ההתנדבות במרכז הסיוע היא אחד הדברים הכי חשובים שאני עושה, ועם הזמן המקום הזה הפך עבורי לבית, מקום שאליו את יכולה לבוא בדיוק כמו שאת, למצוא בו אוזן קשבת, חברות שיש כל כך הרבה מה ללמוד מהן, לקבל חיבוק, להרגיש פחות לבד.
ההתנדבות במרכז הסיוע לימדה אותי להקשיב בצורה אחרת לגמרי, להשתהות, לתקף תחושות של כאב, תסכול, כעס, עצב או בדידות תהומית ולא לנסות בהכרח להפוך אותן למשהו אחר. לפעמים אני לא יודעת מה להגיד, אין לי תשובות, אנחנו מחזיקות ביחד את חוסר הידיעה וחוסר האונים, את המחשבה שיש דברים שאולי אף פעם לא נדע ורגעים שאולי אף פעם לא יחזרו ויתבהרו. גם ברגעים האלה יש הבנה וקרבה, ואני יכולה רק לקוות שאולי הבדידות פועמת בהם קצת פחות בחוזקה. הבדידות והשתיקה קשורות זו בזו, השתיקה מעצימה הרבה פעמים את תחושת הבדידות והבידוד, והיא קשורה גם להשתקה של סיפורים על פגיעה מינית, השתקה שהיא לעתים מרומזת או שקופה ולעתים ברורה וחד-משמעית.
כנשים שחיות בחברה פטריארכלית וגברית במהותה אנחנו לומדות מגיל צעיר מאד מה החוקים ומה כללי המשחק, שאם הלכת לבד ברחוב חשוך וקרה לך משהו יותר סביר שישאלו למה הלכת שם לבד ולא למה הרחובות לא מוארים מספיק. אנחנו לומדות שאם יקרה לנו משהו לא בטוח שיעזרו לנו ולא יאשימו אותנו, לא בטוח שיסכימו להקשיב וממש לא בטוח שיאמינו לנו, וזה מוביל לכך שפעמים רבות אנחנו בוחרות לשתוק. לחוסר הרצון או היכולת של הסביבה הקרובה ושל החברה בכללותה להקשיב, להפניית העורף או הכתף הקרה יש השפעות קשות והרסניות.
כשנפגעות ונפגעים מרגישים.ות שאין מי שיקשיב להם.ן זה מעצים תחושות של קושי, של ייאוש ושל בדידות, זה מעמיק את הפצע ומקשה עוד יותר על היכולת לרפא אותו. כשאנחנו שוברות את קשר השתיקה, מדברות על הפגיעה, על הטראומה, על חווית הקיום בעולם כשאת נושאת איתך משקל כל כך כבד, על המחיר שהגוף והנפש שלך משלמים. כשאנחנו מנכיחות את הדברים, מקשיבות אחת לשניה ומאמינות אחת לשניה, זה מה שמייצר את האפשרות לתת תוקף לחוויה, לטראומה ולאופן שבו היא משפיעה על החיים, לעבד אותה, והאפשרות הזאת בתורה עשויה להביא להקלה ולריפוי הדרגתי של הפצע.
עבורי, מרכז הסיוע הוא אי של שפיות בעולם שיש בו גם הרבה כאב, עצב, תסכול ואי-צדק, ויש עוד הרבה מה לשנות בו. בהתנדבות שלי אני מרגישה שאני מנסה להחזיק במקביל את האישי והפוליטי, לקחת חלק בשינוי של החברה והשיח על אלימות מינית ופגיעה מינית, אבל לזכור תמיד גם שכל סיפור עומד בפני עצמו ויש מאחוריו עולם שלם. מרכז הסיוע הוא אי של שפיות, אבל לא אי בודד או מנותק, אלא מקום שהעשייה בו קשורה ומחוברת בכל מהותה ועל שלל גזרותיה לחברה ולמקומות הרבים שבהם צריך לפעול במקביל כדי להביא לשינוי. העשייה הזאת כוללת הגשת סיוע מעשי ונפשי לנפגעות, לנפגעים ולקרוביהם.ן – בקו הסיוע, בליווי לבית-חולים, למשטרה, לפרקליטות ולבית המשפט, בקיום פגישות אישיות, בהפניה לטיפול נפשי ועוד.
שינויים חברתיים שמתרחשים בשנים האחרונות, ביניהם כמובן גם שנת הקורונה וההשלכות שלה על חיינו, הובילו לכך שהעשייה במרכז הסיוע הולכת ומתרחבת ומספר הפניות רק הולך וגדל. כך, למשל, בשנה שעברה התקבלו במרכז הסיוע מעל 11,500 פניות חדשות. הפעילות האינטנסיבית והעובדה שמגיעות עוד ועוד פניות מעידות על שינוי שבמובנים רבים הוא גם מבורך וחיובי, ועל כך שיותר ויותר אנשים וגופים מכירים בחשיבות שיש לדיבור על פגיעה מינית, לחינוך ולהסברה בנושא שיעזרו לשנות את המציאות שאנחנו חיות וחיים בה.
כדי להמשיך בעשייה הזאת וגם להרחיב אותה עוד יותר מרכז הסיוע זקוק למשאבים רבים, אותם אפשר לגייס בין היתר באירוע כמו בזאר "מתלבשות על זה", שהוא למעשה אירוע הדגל של המרכז. כל ההכנסות מהבזאר, מאה אחוז מהן, הן תרומה למרכז הסיוע. הקורונה הובילה בין היתר לכך שבשנה שעברה לא היתה אפשרות לקיים את הבזאר, ולכן הקיום שלו השנה הוא גם חגיגה כפולה ומכופלת וגם חשוב עוד יותר מתמיד. נכון, אולי כבר קניתם.ן מלא בנובמבר על שלל מבצעיו, אבל כאן מדובר בקניות שוות ביותר, במחיר אטרקטיבי להפליא, בשופינג שיש לו ערך מוסף ומשמעותי ביותר. אז נתראה בסוף השבוע הקרוב, 17-18/12, אקספו תל-אביב (מרכז הירידים), ביתן 11. בואו.