מגזוז לניו אורלינס: איך דני סנדרסון עזר לי לגלות מה חסר בישראל

אביב 1977. תשע וחצי בערב לערך. אני סטודנט צעיר באוניברסיטת תל אביב, הטלפון מצלצל. "שלום, כאן דני סנדרסון. אני מדבר עם זיו בן?" הוא שאל. "כן" עניתי. "מה שלומך?". וואו, איזו שאלה, אני חושב לעצמי. באמת מפתיעה, ועוד ממישהו שאני ממש לא מכיר, ורק יודע שהוא כוכב גדול (עוד מימי להקת כוורת). "בסדר, תודה" עניתי, והלב שלי מתחיל להחליף קצבים. הוא סיפר לי שהוא שמע עלי, ושאני מנגן אחלה בסקסופון – ניגנתי אז בהקלטות עם יוני רכטר ואריק איינשטיין ("עטור מצחך", "שיר היונה") ועם עוד אמנים מקומיים מעולים – והוא רוצה לדעת אם אני מעוניין להצטרף ללהקה שהוא מקים.

בלי לחשוב פעמיים עניתי "כן, בטח רוצה", וניסיתי לברר מה זה אומר מצידי. הוא סיפר שהויז'ן שלו זו להקה של תשעה נגנים, עם שלושה נגני נשיפה/סקסופון. אמרתי "מתאים". נכנסנו לתקופת חזרות של חצי שנה, כדי לבנות את ההרכב, לגבש את הצוות, למצוא צבע להרכב – וגם את השם. אני זוכר שהיו מספר רעיונות, ביניהם "תירס-חם", עד שבסוף הלכנו על "גזוז". כל השאר זו היסטוריה רחוקה של יותר מארבעים שנים.

אבל חיידק הפופ, הקאנטרי, הבלוז, והמארש, הסאונד של כלי הנשיפה, התחיל לחלחל ולהתחבר לידי רעיונות, מחשבות ובעיקר אהבת המוזיקה האמריקאית, דרך סנדרסון. מוזיקה שהתחילה איפשהו בסוף המאה ה-19 עם תקופת הבלוז, התגלגלה למוסיקת ה"ראגטיים", הסווינג, הדיקסי, הבוגי ומה לא בעצם. לימים, אחרי שירות ארוך של הוד-מלכותה באמסטרדם וחשיפה בלתי נגמרת שם לכל אותם זרמים במוזיקה – שכללו מוזיקה קלאסית, מוזיקה חדישה (קוראים לה גם, לא עלינו, "מודרנית" לא עלינו) והמון המון ג'אז – גיליתי עם חזרתי ארצה את חיידק היזמות שבי. התחלתי להקים הרכבים, ליזום הפקות, לחבר אנשים מכל העולם אחד עם השני/ להקים, להפיק ולבנות סדרות שונות למוזיקה, והעשייה נמשכת עד היום.

חיידק המוזיקה של ניו אורלינס, המשלבת כמעט את כל הסגנונות של הקלאסיקה – שירי העבדים, שירי הלכת (עם ריקודי הצ'רלסטון) והג'ייב, את שירת המקהלה השחורה עם ה-R&B – כל אלו אמרו לי שזה מה שחסר כאן, בישראל. ואני כבר איש גדול עם קצת נסיון, שמסתובב בעולם, מכיר המון אמנים מארצות שונות – ואומר לעצמו "וואלה, גם אני רוצה מכל הטוב הזה". הרעיון של פסטיבל ניו אורלינס מקומי התקבל ברגע אחד של אומץ שאמר לי "אם לא עכשיו – אף פעם לא". וכך לפני לא הרבה שנים ייסדנו, יחד עם מחלקת המופעים בעיריית תל אביב, עם חברי המסורים ב"שמים הפקות" ובעיקר עם אשתי מור שהאיצה בי ללכת על זה, את פסטיבל "ניו אורלינס בתל אביב".

זיו בן. צילום: אורן קאן יוקאן

אני יכול לומר בסיפוק, מתוך היכרות עם פסטיבלים רבים בעולם, שבהחלט אין לנו מה להתבייש. האווירה הישראלית והתל אביבית בפרט מתאימים כמו כפפה ליד. האמנים הבינלאומיים רק מחכים לטלפון שלנו שנזמין אותם לבוא לישראל. מי שכבר השתתף בפסטיבל – ממליץ לחבריו האמנים להצטרף. ואני? אני חוגג בכל שנה מחדש את האהבה לסגנון, למורשת, לפלא שהמוזיקה יכולה לעשות – גם במישור הפוליטי ואהבת האדם. הגישור על פערים בין שחורים ללבנים, ביטול חוקי העבדות וההפרדה הנוראיים באמריקה – כולם ספגו רוח גבית מהג'אז, מניו אורלינס, ומהחיבור בין אנשים מוסיקאים, בין שחורים ללבנים. מה החלום שלי להמשך? שהפסטיבל יביא תיירות של תרבות ומוזיקה מכל העולם לישראל. שיכירו את ישראל הנפלאה, בעיקר בזכות הדברים הנהדרים שקורים כאן בתחומים שלא תמיד מגיעים לכותרות. הלוואי!

זיו בן הוא המנהל האמנותי והיוזם של פסטיבל ניו אורלינס, שיתקיים ב-8-10.6 במוזיאון תל אביב, ויכלול 20 מופעים ועשרות אמנים מרחבי העולם, לרבות מופע מחווה לדיוק אלינגטון, מופע של בלוז נשי ועוד. לרכישת כרטיסים ופרטים נוספים