עצמאי מתמיד: יותם אבני עבר שנה קשה. הוא יצא ממנה חזק יותר

טיון אין עם יותם אבני \\ כבר מנגן לכולם

תעודת זהות

יותם אבני (33), במקור מקרית אונו, מספר שלא בהכרח קיבל את המוזיקליות בבית ועם זאת אביו היה מתופף ואמו זמרת (אבל לא באופן מקצועי). בבית שלו שמעו ג׳אז ואהבו מוזיקת עולם –  ובמוזיקה שהוא יוצר היום יש מוטיב נוסטלגי בו הוא משלב נגיעות מזה לתוך האוס וטכנו, בין אם זה ליין דרבוקה או אזכור של מוזיקה אפריקאית או ארמנית. עם הזמן השילובים האלה הפכו להיות סימן ההיכר שלו.

ממעריץ לקולגה

"הייתי בן 12 כשנפל לידיי מגזין 'דיג׳יי העיר', מגזין המוזיקה האלקטרונית ותרבות המועדונים, כתבו שם אנשים כמו ניב הדס ועדי שבת שהיום הם חברים שלי אבל בזמנו הסתכלתי עליהם וחשבתי: ׳וואו, זה התחום שלי, זה מה שאני רוצה לעשות׳. אז יצרתי מוזיקה כל הזמן, בהתחלה זה היה חובבני ובמקביל, עבדתי בטיים אאוט ובוואלה, כתבתי שם על מוזיקה ועל הלילה. את ההזדמנות הרצינית הראשונה שלי קיבלתי מאביחי פרטוק, הוא שם אותי כתקלוט מחמם בליין שנקרא יוד וזה עזר לי לבנות לעצמי שם בעיר. לאחרונה אני מרגיש שיש פה כבר דור חדש, פעם אני הייתי הילד של הסצנה ופתאום אני מבוגר ואני רואה שה'חדשים' מסתכלים עליי כמו שאני הייתי מסתכל על אלה שהתחילו לפניי".

אבני מספר לנו על הזמנים שבהם נחשב לדיג׳יי מפונק, שהמרירות קצת השתלטו עליו, על השינוי ששנת הקורונה עשתה עבורו לרעה ואיך הוא בסוף יצא מחוזק מכל הסיפור. הוא מרגיש מחושל יותר בזכות הקהל הישראלי ומאמין שמי שיכול לנגן פה ומיומן, יכול לנגן בכל העולם. "הקהל הישראלי לא משקר – אם אתה לא טוב, הם יגידו לך או יורידו לך דרך האווירה ברחבה וזה בונה לך מעין חסינות נפשית".

יותם אבני. שנה אפורה. צילום: שי לוין

קורונה, אובדן וחיסון (נפשי)

"הייתה לי שנה מאוד מכוננת ומבגרת כי שניה לפני שהקורונה השתיקה את הכול, כבר הייתי עם הלשון בחוץ ועם אנרגיה מאוד רעה. מצאתי את עצמי קנאי ואומלל אבל אז העולם עצר ופתאום לא היה פומו, לאף אחד לא היו גיגים יותר טובים ממני. לצערי, הגיע המשבר הכי גדול שהפיל אותי – האובדן של האבות הרוחניים שלי, זיו מטושקה ונטלי בר (שמתו בנסיבות טראגיות, ד"ו). זה גמר עליי. לא שמעתי מוזיקה, הייתי פשוט בדיכאון. אז הלכתי לטיפולים, החלטתי להפסיק לעשן ועברתי תהליך נפשי מאוד מעניין מתוך הכאב הזה״

"עכשיו, אני מרגיש נפשית מחוסן יותר, עברתי משהו חשוב, זו הייתה שנה מלאת טרגדיות ויצאתי ממנה מאוד מחוזק. כל הגישה שלי השתנתה ואי אפשר לדעת, אולי זה יחזור אבל אני מרגיש היום הרבה יותר טוב עם מה שאני עושה. אני יודע שאין לזה סוף כי יש דיג׳ייז בני 60 וזה לא נגמר פה. אני אשאר בתחום ואין מה לעשות, לא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר. אני מרגיש סופסוף מוכן להודות בביטחון שזה מה שאני עושה ומשלמים לי לעשות את מה שאני אוהב".

יותם אבני. לא היה מחליף את זה בשום דבר אחר. צילום: שי לוין

מה הדבר הכי נורא שקרה לך בתקלוט?
״ראיתי את האקסית שלי מולי, בזמן הסט שלי, מתחרמנת עם מישהו שהיא יודעת שאני שונא".

בקרוב יצא לאבני אלבום ראפ חדש ושמו "גוגל טרנסלייט" בשיתוף הרבה חברים מהטכנו והמון שפות. מהצד האלקטרוני הוא הוציא אוסף סינגלים ופתח לעצמו חברת תקליטים בשם "Avniart" שבה הוא מתכנן להוציא רק דברים שלו.

מה האיוונט הבא שמרגש אותך?
"זה בדיוק העניין, כבר אין מבחינתי גיג יותר או פחות חשוב, הכל מרגש ושיניתי גישה לגמרי. פעם הייתי אומר שאני לא מנגן לערסים או כל התניה אחרת – זה לא קורה יותר. אני רוצה לשמח אנשים ולעשות את מה שאני אוהב. ביום העצמאות אני מנגן 4 גיגים באותו היום, אחד בבאר שבע, אחד בראשון לציון ושניים בתל אביב ואני מתכוון לעשות את זה סחי לגמרי, לבוא באנרגיות גבוהות ולתת את הכל".

5 טראקים נבחרים

1. מוריסיי הוא הכותב האהוב עליי בכל הזמנים. הטקסטים הציוריים שלו מראים תמיד אמת מכוערת כלשהי על טבעו של האדם. השירים שלו מספקים לי אי נוחות שאני מייחל לה.

2. מלנכולי- אופטימי בשילוב הקול החולמני של זואי פולנסקי מתלבש לי בול על מצב הרוח לאחרונה. מה שאני שומע כל בוקר מהרגע שהתעוררתי ועד שאני יוצא סופית מהמיטה ונכנס להתקלח.

3. זה נע בין אמביאנט, טכנו ודאב – מפל של הדהודי אקורדים קרים על פני שטיחי סאונד רכים ומשתנים. מוזיקת מועדונים שמתאימה להאזנה ביתית ועשויה מושלם.

4. דרייק הוא היוצר שהנכדים של בני דורי ידעו להגיד שזה הזמר שסבא אהב כי בעיניי הוא אחד המשפיעים העיקריים עם כמות להיטים מטורפת. אם לבחור שיר אחד זה יהיה "מרווין רומס" (על שם החדר שבו הקליט מרווין גיי) מ-2011.

5. זה לא הסט הכי טוב, חשוב או מיוחד בעולם בעיניי אבל איכשהו יצא שאני חוזר לשמוע אותו כל פעם מחדש. אני מתאמן איתו, רץ איתו ושם אותו ברקע כשיש אצלי בבית חגיגה – אני מת על החרא הזה.