טייגר לילי: שנת הטייגר

למסעדה

לפני שלושה חודשים סיפרתי כאן על ביקור מבאס בסאטורי, מסעדה תאילנדית שכל קשר בינה לבין תאילנד מקרי בהחלט. בעת שכתבתי את השורות ההן כלל לא ידעתי שבאותו הזמן ממש עמלו שיפוצניקים מעברו השני של הבניין על בניית מסעדה תאילנדית חדשה במתחם. מתברר שטייגר לילי היא לא עוד מסעדת קופונים טיפוסית, אלא מסעדה מהסוג שכמעט לא הוקם כאן בשנתיים האחרונות. ניכר ששפכו עליה הרבה כסף, ולזכותה ייאמר שבטוב טעם. המעצב ירון טל לקח את עיצוב החלל לכיוון של מראה מחסני סחורות בנמלי ים ישנים, כולל מדפי אחסון גבוהים וחבלי יוטה מחוספסים שנמתחים מהתקרה. החלל הנעים מוציא את הסועד באחת מאווירת הפרברים ההייטקסטית המדכאת השורה בחוץ. בשנייה שבה נכנסנו פנימה, הרגשנו ז'קלין ואני, שאולי הפעם כל הנסיעה לכאן ממרכז תל אביב תהיה שווה את המאמץ.

האופטימיות ההתחלתית כמעט ונגוזה כשקיבלנו את תפריטי האלכוהול. התברר שסאקה, מהמשקאות הכי נכונים למקום שכזה, נפקד לחלוטין מהתפריט. גם מבחר היינות והבירות לא עשיר ומעניין מספיק. וכך מצאנו את עצמנו נאלצים להזמין קאווה כברירת מחדל. עניין נוסף שהפריע הוא הכנת הקינוחים בידי הברמנים מול עיני הסועדים. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה. אתם הרי מסעדה מושקעת ומכובדת. אוכל, גם אם הוא מגיע אליכם בקופסאות, צריך להיות מותקן בידי טבחים. לעומת תפריט השתייה, תפריט האוכל הרגיש כמו הדבר האמיתי, וכל המנות דיברו תאית שוטפת. אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל כשמדברים על אוכל תאילנדי בישראל אי אפשר שלא להזכיר שוב את בית תאילנדי. זה המקום להודות שאת רוב ההשכלה התאית שלי רכשתי במסעדה הוותיקה, שברבות השנים הפכה עבורי למסעדת הבית. עם תנאי פתיחה שכאלה קשה להתמודד, אך טייגר לילי הצליחה לעמוד במשימה. בניגוד לבית תאילנדי, שהתפריט שלה מהלך בשבילים הכי כפריים, אותנטיים ומחוספסים של ממלכת סיאם, ניכר שהשף יניר גרין החליט להקל על הסועד הישראלי. אמנם רוב המנות המסורתיות המוכרות נמצאות גם כאן, אבל כולן, כך נדמה, הן גרסאות מרוככות ומתוקות יותר מהמקור. למרבה השמחה הכוונון לחך הישראלי ברוב המקרים אינו זולג לחנפנות יתר. אני אומר "ברוב המקרים" כי יש גם נפילות. למשל ספרינג רול – דף עלה אורז במילוי טופו, שיטאקה ואטריות שעועית היה אמור להיות מתאבן רענן, פריך ומפתיע, אבל בפועל התגלו שתי גלילות עייפות שכרעו תחת עומס בלתי נסבל של צ'ילי מתוק. לעתים אני חושב שצריך להוציא את רוטב הצ'ילי המתוק אל מחוץ לחוק. כאמור, רוב המנות כאן נוטות למתוק, אבל במקרה של "פלא מוק קאטייאם" – קלמארי וראשיהם ברוטב אוייסטרים וכוסברה – זה עבד נהדר. המנה ביקשה מאיתנו שרק נמשיך ונטבול בה את האורז הדביק שהגיע בסלסלת הקש הקטנה. עוד מנה מוצלחת הייתה ה"לאפ גאי" – סלט קר ומרענן שמורכב מעוף קצוץ, אורז קלוי, נענע, כוסברה ופרוסות מלפפון. פרוסות חזיר מטוגנות וצלויות בווריאציות שונות הן מהמאכלים המזוהים ביותר עם המטבח התאילנדי. פרוסות החזיר של טייגר לילי הן כמעט מנת פיוז'ן: לאחר השרייה בוויסקי (בתפריט כתוב "וויסקי תאילנדי" אבל לא נתפוס אותם במילה) ושלל תבלינים הן נשלחות לטיגון בשמן עמוק, מה שגורם להן להתכתב עם חטיפי הבשר המיובשים שמוגשים בפאבים של דרום ארצות הברית. אחלה יציאה.

במנות העיקריות בחרנו ללכת על שתי טכניקות מנוגדות: תבשיל קארי של נתחי בשר בבישול ארוך, ודג שלם באידוי קצר. תבשיל "מסמאן קארי" הוא מסוג התבשילים התאילנדיים שמתאימים לחורף. אם תרצו, זהו הגולאש של התאילנדים. מקורה של תערובת המסמאן בהודו והמאכל הזה נפוץ בעיקר בקרב המיעוט המוסלמי בתאילנד, ולכן בדרך כלל יהיה עשוי מבקר ולא מחזיר. כמו כן, הוא מכיל תפוחי אדמה – עוד חומר גלם שאינו אופייני לתאילנד. על כל פנים, המסמאן הזה היה עשיר וטעים. בניגוד למנה המתובלת והכבדה הזאת, מנות דגים מאודות אמורות דווקא להבליט את חומר הגלם ללא מיסוכים מיותרים. בדג המאודה שהזמנו כמעט הכל היה נכון. נגיעות רוטב הסויה, שמן שומשום ונגיעות הג'ינג'ר והלמון גראס היו עדינות. גם הדג עצמו הוצא מסלסלת האידוי בדיוק ברגע הנכון. כל שנותר הוא להצטער על כך שזה היה מוסר סטנדרטי מגידול חקלאי ולא דג ים פראי ומוצק. אבל בהחלט אפשר להבין אותם. עם מחירים שכאלה, נשאר לנו עודף לחזור ולשתות עוד כמה דרינקים במרכז הכרך ולהרגיש שאחרי הכל, רמת החייל היא אולי לא אי כזה מרוחק.

התענוג

אוכל: תאילנדי

מחיר: בינוני־יקר

שירות: לבבי

שירותים: נוחים, מרווחים ונקיים

גישה: חניה סמוכה בתשלום

חשבון

ספרינג רול 22 ש"ח

חזיר מטוגן 42 ש"ח

סלט עוף קצוץ 32 ש"ח

קלמארי ברוטב אוייסטר 32 ש"ח

תבשיל קארי בקר מסמאן 69 ש"ח

מוסר מאודה 79 ש"ח

קינוח טפיוקה 29 ש"ח

בקבוק קאווה קריסטלי נו 59 ש"ח

2 אספרסו 18 ש"ח

סה"כ: 382 ש"ח