מה נשאר מהטיזינג של טיילור סוויפט? דרמה על לא כלום

טיילור סוויפט – Reputation

קוראים לאלבום “Reputation”. צריך לחשוב על זה עוד רגע ולהבין לאיזה סחף תקשורתי זה יכול להוביל – טיילור סוויפט יוצאת עם אלבום שישי בשם "תדמית", שזאת כותרת היפר-מודעת לכל מהותה כדמות ציבורית חביבה עד בלתי נסבלת – ועד כמה זה לא מוצדק. ב-2014, עם יציאת האלבום "1989", הרשת צידדה בה בקנאות והדביקה לה תארים שנעים על הציר שבין זמרת הפופ הכי גדולה בעולם, דרך אשת עסקים ופילנתרופית ועד חברה טובה ופרסונה ידידותית. ב-2016, אחרי הרבה פרסים שהיוו בעיקר קטליזטור לקיצור תוחלת החיים של המוצר שנקרא "טיילור סוויפט", הכל התהפך. מאז ועד היום היא לבנה ופריווילגית, רדנקית, האויבת האולטימטיבית של קניה ווסט, זאת שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלאכול בכפית את הלבבות של האקסים שלה ושל חברתה לשעבר קייטי פרי. סוויפט ספגה מכה (לא לעסקים) ויצאה לשיקום שהתחיל בהיעלמות ארוכה מהרשת החברתית שליוותה אותה במטמורפוזה התדמיתית, אינסטגרם.

>> לכל ביקורות המוזיקה של שי סגל

אבל מי זאת טיילור סוויפט מחוץ לאינסטגרם? לאף אחד אין מושג קלוש. אולי חמודה, אולי מפונקת, אולי משהו באמצע. מה שבטוח, סוויפט היא לא המוזיקאית הכי מחוננת בפופ כמו שהיא לא השטן שרוצה להשמיד את האוכלוסייה השחורה באמריקה. לדבר עליה במונחים קיצוניים כאלה זה מטופש (ורווחי עבור כל מי שעומד מאחוריה). הכותרת של "Reputation" שיצא בסוף השבוע האחרון מרמזת על התרסה אגרסיבית נגד העמדות האלה, אלא שהנרטיב העיקרי שלו שוב מגולל סיפורי אהבה-שנאה שלה ושל האקסים (קלווין האריס, טום הידלסטון). סוויפט עוד רגע בת 28 ורעשי המונוגמיה הם עדיין כל עולמה: מי בגד, מי שיקר, מי ריסק, מי לא הצליח לשאת ויאדה יאדה (מן הסתם, יש גם תזכורות לצהוב המתיש ביותר בעולם הבידור, ההתכסחות ההדדית והנמרחת עם קניה וקייטי).

העולם המטורלל שבו סוויפט פועלת מספק לה חומרים שמהם אפשר לייצר בום על קולי, אבל היא מפנה את הגב בעיקשות ועושה את מה שעשתה בכל שאר האלבומים שלה, רק פחות טוב. ב”Red” שיצא ב-2012 היא התחילה לזלוג מהקאנטרי וליצור סביבה עניין מוזיקלי, ב-"1989" היא ריפררה בצורה אלגנטית לאייטיז עם בלדות כוחניות וב”Reputation” היא לא עושה שום דבר חדש, מילולית או מוזיקלית. זה שוב אותו הפופ המשמים והטראפ שאמור להיצרב בנוירונים המערביים, עם טוויסט מנימליסטי וקריצה לחברה הטובה לורד, שבניגוד לסוויפט הוציאה השנה אלבום מצוין.

השליטה המוגזמת, זאת שגורמת לסוויפט לרוץ במקום ולהישאר אנאלית, היא מקרה קלאסי של אחיזה בחבל בשני קצותיו. ההיעלמות שלה היתה בבחינת פורפליי – ובמקרה של אמן הנטחן עד דק כמוה, זה הטיזינג הכי נכון ויעיל. אבל בסוף, במקום לקבל אלבום פופ מבריק בשם המתגרה "Reputation" (ויש לה את המשאבים, הכישורים והרקע להוציא כזה), התקבלה תערובת לא אחידה של טראפ משעמם, שאריות מ-"1989" ובעיקר דרמה על לא כלום.

האלבום כולל 15 שירים (מסה גדולה במונחים של טין-פופ), ראפ חובבני של אד שירן בשיר שגם פיוצ'ר שותף בו – "End Game", וסינגלים כמו "Look What You Made Me Do" שהפזמון שלו אמור לבשר על המוות הסופי של טיילור הישנה, אבל עושה שימוש בביט הפארודי והישן של "I’m Too Sexy”. לצד אלה יש גם שירים נחמדים כמו “… Ready For It”, “Don’t Blame me”, “Delicate”, “Gorgeous” ו“Getaway Car” שנשמע מאוד קרוב לאזורי "1989", אבל בלהט שלו חסרה בערה.

קשה שלא לחשוב מה יכול היה להיות "Reputation" לו היה מקיים את מה שהבטיח – ותחושות הבטן אומרות שעוד לחיצה אחת על הבלמים תהפוך את סוויפט ללא רלוונטית ותחסל לה את הקריירה, לפחות מבחינת מוניטין. לכן הפעם הבאה תהיה קריטית, ואוהביה צריכים לקוות שהיא תלך עד הסוף, בלי להשתפן.

שירים שכדאי לשמוע: "Ready for It?", "Don't Blame Me", "Delicate…"