אכלנו את אחת המנות הזולות המוצלחות בעיר. כל השאר? פחות

בשלב הזה, כבר אפשר וצריך להודות, העובדה שלא היינו בחו"ל כמעט כמעט שלוש שנים משפיעה על שיקול הדעת שלנו. ככה זה כשקורונה, אירועים משפחתיים והחיים עצמם דופקים לך את התוכניות, כל פעם מחדש. ולמרות שלכאורה אנחנו ילדים גדולים שמסוגלים להתמודד עם דברים כאלו, יש אזורים שמושפעים מזה מאוד. למשל הנטייה לפצות על הירידה בנסיעות באמצעות חיפוש מסעדות עם טעמים אקזוטיים. משהו בסגנון "אם אתה לא יכול לטוס לשם, לפחות תטעם את האוכל".

כן, בשלוש השנים האחרונות, כלומר בשנתיים וחצי מאז שהכל חזר להיפתח, אין שום דבר שמלהיב אותנו יותר מאשר טעמים ממקומות רחוקים. לא חשוב אם זה טעמים שאנחנו מתגעגעים אליהם כמו תאילנד, או כאלו שלא טעמנו מעולם. אם זה נשמע ממקום אחר, אנחנו כבר נגיע. האם זה בעייתי?כנראה, אבל עדיין פחות גרוע מלקנות מכונית פתוחה רק כי אתה בן 40. אל תשאלו איך גילינו. כל ההקדמה הזו חשובה כי אין דרך לוגית להסביר מה לעזאזל עשינו במקום שנקרא Taste of Colombia (להלן טא"ק), שמהשם שלו די ברור ממנו שהוא ממוקם על הסקאלה שבין בית קפה שמוכר קפה קולומביאני, לזן וויד חזק במיוחד שמוכרים רק בטלגראס. מסעדה? רק אם מדובר במלכודת תיירים בשוק של בוגוטה (וגם אז לא באמת מסעדה. יותר מלכודת שממש תופסת אותם ודורשת כופר).

אמפנדס מעולם אחר. טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)

הבשורות הטובות (תלוי איך מסתכלים על זה, אם לומר את האמת) הן שלא מאוד טעינו. טא"ק היא לא מסעדה. לא במובן הקלאסי של האירוע. כלומר היא מקום עם תפריט, שאתה מזמין בו אוכל ומקבל אותו תמורת סכום כסף לא קטן, כך שמבחינה זו היא לגמרי מסעדה תל אביבית קלאסית, אבל כדי להיות מסעדה צריך עוד כמה דברים – נניח תודעת שירות. או צוות. ועל החלק הזה עוד יש מה לעבוד כאן. אבל עצרו הכל כי הרגע הגיעה לשולחן האמפנדס, המנה הראשונה שהזמנו, והיא אדירה לגמרי. אז נמשיך לקטר אחר כך.

בשנים האחרונות, גם האמפנדס, כמו לא מעט מנות בין לאומיות, התחילו לתפוס תאוצה בישראל. בשווקים, בקניונים ובדוכני מזון כבר אפשר למצוא לא מעט גרסאות של אמפנדס, לרוב מבצק חיטה ואפויים, במבחר מילויים, לקחת הביתה או לאכול במקום אחרי חימום קצר בטוסר אובן. למרות זאת, צריך רק ביס אחד מהאמפנדס של טא"ק כדי להבין שדי חיינו בשקר עד עכשיו.

קודם כל כי האמפנדס של טא"ק הוא מקמח תירס, ודבר שני כי הוא מטוגן. שני דברים שהופכים אותו גם למיוחד וגם לוואו. הצד של הטיגון די ברור. אין דבר בעולם שאם תטגן אותו בשמן עמוק ותגיש מיד לשולחן לא יהיה נפלא. לגבי קמח התירס, יש פה כבר עניין של טעם אבל זה באמת משהו אחר לגמרי. פולנטה מטוגנת לקריספיות זה דבר אדיר, והביצוע כאן מוצלח מאוד. כמה מוצלח? העובדה שהמילוי של האמפנדס, עוף ותפוחי אדמה הוא בינוני לחלוטין וחסר תיבול, לא מורגשת כמעט. או מורגשת אבל לא מפריעה. הביס הכולל כל כך מוצלח שהוא מצליח גם להיות סלחני לטעויות. במחיר הזה, של 15 ₪ לכל אמפנדה, זו אחת המנות היותר מוצלחות שאפשר לקבל היום בתל אביב.

טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)

למרבה הצער, אחרי הפתיחה הדי מוצלחת הזו, דברים כבר לא הצליחו לשמור על הרמה. למשל שתי מנות הפתיחה הנוספות, האראפס והפאטקון. קודם חשוב לציין שמדובר בסוג של אותה הגברת בשינוי אדרת: לשתיהן יש שתי גרסאות, עוף ובקר (אפשר גם חצי חצי), שכוללות עוף ובקר זהים לחלוטין, עם שליכטה של גוואקמולי מעליהם, כשהבקר הטחון מוצלח משמעותית מהעוף הקצת גס ולא מטופל. מה מבדיל בין שתי המנות? המצע שעליו הן מוגשות. האראפס הוא סוג של פיתה  קולמביאנית/ונצואליאנית (אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה שכבר נפתחו עליו מלחמות) מקמח תירס. בפאטקון הבסיס שהוא איפה שהוא באמצע הדרך בין לחם לפשטידה מבוסס פלנטיין, כלומר אותו זן דרום אמריקאי של בננות לא מתוקות. המשותף לשתיהן: הן אנמיות, כמעט תפלות והרבה פחות מוצלחות מהאמפנדס. זה קצת כמו היחס של המשפחה שלי לרגל קרושה. אם גדלתם על זה יש לזה ערך נוסטלגי. עבור כל השאר, מדובר באירוע לא מאוד אכיל.

זה גם הרגע שבו התברר שטא"ק עוד צריכה לעבור דרך כדי להיות מסעדה. בבית אולי אפשר להגיש מנות כאלה למרכז השולחן ולתת לסועדים להתמודד. במסעדה נהוג להגיש סכו"ם (ולא, דלי קטן עם 8 מזלגות וסכין אחד לא עומד במינימום האולימפי) וצלחות אכילה אישיות. או לספק מלצר שמתפקד ולא מחזיק על הידיים את התינוקת החמודה שלו ושל השפית. מצד שני, אם המטרה הייתה להשיג את החוויה הישראלית של גסטהאוס מפוקפק בבוגוטה, יש מצב שהם פגעו בול.

טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)

למנות עיקריות החלטנו ללכת על פריסה. התחלנו עם מנת צלעות בקר שהוגשה עם ציפס תעשייתי עשוי נהדר, אורז חסר טעם וסלטון שבמקום תיבול קיבל קצת גוואקמולי מלמעלה. הצלעות עצמן היו נהדרות. הן בושלו במין רוטב מתקתק שהזכיר ברביקיו, התפרקו בקלות מהעצם ועדיין הצליחו לשמור על מרקם בשרי מצוין. הרוטב שלהן גם היה ליווי מושלם לצ'יפס, למרות שאפשר היה להגיש יותר ממנו. זאת לא מנה רעה וגם אם היא הייתה גדולה פי שתיים כנראה שהיינו מחסלים אותה עד הסוף, אבל מצד שני בסוף זה היה בשר ברוטב סוכרי מתקתק. מראש הסיכוי ליפול כאן הוא מאוד נמוך.

הדג המטוגן היה המשך כמעט ישיר של הצלעות, אבל בלי הרוטב המתוק. דג דניס, שטוגן בשמן עמוק בצורה מוצלחת למדי. עד כאן אחלה. רק שמכאן אין שום דבר אחר. אותו צ'יפס תעשייתי. אותו אורז חסר טעם. אותו סלטון, הפעם בלי גוואקמולי מלמעלה. אפילו בתור מי שטוען כבר שנים שכל דג שעבר תהליך בישול לעולם יהיה פחות מוצלח מהגרסה הנאה של אותו הדג (לא כולל כריך הדייגים של הכרמל 40), לא היו לי תלונות על הדג. כל השאר? באמת מיותר. והייתה גם קדירת פירות ים. במילה אחת: אכזבה. קודם כל כי בניגוד למנות האחרות היא דווקא לא הגיעה עם צ'יפס ואורז וחבל. הרוטב שלה, מין שמנת עגבניות עדין במיוחד, היה עובד איתם מצוין. ומי יודע, אולי הוא גם היה עובד מצוין עם פירות ים טובים. כאן הם הרגישו לא מטופלים מספיק, ובנקודות מסויימות אפילו קפואים. לא מסוג הדברים שאתה רוצה להרגיש בארוחת הערב שלך במנה שגובים עליה 120 שקלים.

טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)

וזאת כנראה הבעיה המרכזית של טא"ק. יש כאן אנשים מקסימים שמבשלים אוכלים ביתי לא רע בכלל, אבל גובים עליו מחירים של מסעדה תל אביבית טיפוסית. זה אולי יכול לעבוד ברמה הנוסטלגית או במשלוח, אבל בשביל שזה יחשב למסעדה טובה מבחינת האוכל ובעיקר מבחינת כל מה שמסביב – יש הרבה על מה לעבוד.

★★✯ 2.5 כוכבים. ★★★ 3 על הטעמים של חו"ל
טייסט אוף קולומביה, בן יהודה 20, ראשון-שבת 23:00-12:00, 053-9637080

אמפנדס 15 ש"ח
אראפס 45 ש"ח
פאטקון 45 ש"ח
צלעות בקר 79 ש"ח
דג מטוגן 90 ש"ח
קדירת פירות ים 120 ש"ח