הסדרה שפספסתם השנה: לוקחים לגימה אחת ואז המסך מתפוצץ

מבחינה טכנית "טיפות של אלוהים" היא כנראה הסדרה הכי פלצנית שמסתובבת לכם בטלוויזיה. ולא רק בגלל שמדובר בסדרה על עולם היין. אחרי הכל גם "לחיי האהבה" הייתה כזאת, ובואו נסכים שלמרות הפרצוף המתנשא של גיל פרנק, ושלוש ההבעות שסופי צדקה מכנה "יכולת משחק" זאת לא הייתה סוגה עילית. "טיפות-של", לעומת זאת, היא דרגה אחרת של מצח גבוה. סדרה על יין, קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית-איטלקית שהיא עיבוד למנגה יפנית, בבימוי של ישראלי (עודד רסקין המוכשר רצח). מה? זה כאילו מאיר אריאל ישב מולה כשהוא כתב ש"כל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן".

הסיפור הראשוני ישמע לכם מוכר. קמיל, תיכף בת 30, גרה בפריז אצל אמא שלה. יום אחד היא מקבלת טלפון מאבא שלה שנטש אותן לפני 20 שנה וגר בטוקיו. הוא חולה, עומד למות ומבקש לראות אותה בפעם האחרונה. למרות שאמא שלה מנסה לעצור אותה היא טסה, רק כדי לגלות שהיא הגיעה מאוחר מידי ואבא שלה מת. תעשו פרצוף מופתע.

באירוע פתיחת הצוואה קמיל מגלה שני דברים: הראשון הוא שאבא שלה הוא אחד מאספני היין הגדולים בעולם וערך האוסף שלו הוא בערך 150מליון דולר. השני – בינה לבין הירושה עומדים אתגר ומתחרה. איסאי, הוא צעיר יפני בן גילה, שבמשך שנים היה הסטודנט האהוב על אבא שלה. בצוואה נכתב שאת כל הרכוש יקבל מי מהשניים שינצח בתחרות טעימת יין. כדי להשוות את התחרות, האב הגוסס ביקש מחבר לו, יינן איטלקי ידוע, לקחת את קמיל תחת חסותו לחודש, לשפר את יכולות טעימת היין שלה ולעזור לה. נשמע הגון, אלמלא עובדה אחת שהאבא הנוטש לא ידע על הבת שלו – כבר עשרים שנה שהיא לא נוגעת באלכוהול.

לא מדובר באיזה עניין עקרוני. בתור ילדה, אבא שלה זיהה אצלה יכולת אבחנת טעמים וריחות נדירה, ואימן אותה בקשיחות של מאמנת התעמלות מזרח גרמנית. יום אחד, בזמן תרגיל טעימת יין, היא איבדה את ההכרה, אושפזה, ומאז בכל פעם שהיא נוגעת באלכוהול היא מתעלפת ומתחילה לדמם נהרות של דם מאף (מי אמרPTSD ולא קיבל?). קמיל מחליטה שלמרות הכל היא לא מוותרת ומסכימה להשתתף בתחרות.

מהר מאוד אנחנו מגלים שהתחרות היא לא הדבר היחיד כאן. קמיל צריכה להתמודד עם טראומת העבר שלה ועם הקשרים העיסקיים של אבא שלה. איסאי מגיע עם תיקים משלו, רובם סביב העובדה שהמשפחה שלו, המאוד שמרנית ומאוד עשירה, שונאת את תחום העיסוק שבחר. הסדרה מדלגת בין הסיפורים של שניהם. מטיילת קדימה ואחורה בזמן, מקלפת את השכבות של הסודות והשקרים, וחושפת לאט לאט את הדברים שכולם ניסו לשכוח.

אבל ההפתעה הגדולה באמת מגיעה בשניה שבה קמיל לוקחת את הלגימה הראשונה שלה במבחן והמסך פשוט מתפוצץ תרתי משמע. כי זה הרגע שבו הדברים נהיים ממש מעניינים. רגע, רגע, רגע. טעימת יין? מעניין? אתה בוודאי מתלוצץ מר פיינמן. מעטים הדברים בעולם שהם פחות מתקשרים או מובנים למי שלא עוסק בהם. מעטים הדברים שמצטלמים פחות מאנשים שמרחרחים כוסות כאילו הם היו כלבי ציד. אבל תסריט מעולה ופיצוח ויזואלי מבריק, מצליחים לגרום לנו ממש לראות את מה שקמיל טועמת ולוקחים אותה ואותנו למסע שהוא הרבה יותר מסתם טעימת יין.

"טיפות-של" עושה ליין את מה ש"צופן דה וינצ'י" עשה לציורים. הוא לוקח את סיפורי הרקע, את התאוריה המשעממת, את הבסיס שידוע רק למומחים, מנגיש אותו לקהל והופך אותו לחידה בלשית שחיים שלמים תלויים בה. משחק שח שאנחנו משחקים ביחד עם הגיבורה, רק שבמקום כלי משחק יש ייצוגים ויזואליים מרהיבים של טעמים וריחות. וזה מרהיב, וזה מותח, ואפילו אם בחיים שלך לא טעמת יין, זה לא נותן לך להוריד את העיניים מהמסך. למרות שביננו, זאת בכל מקרה לא באמת אופציה בסדרה שעוברת באופן קבוע בין אנגלית, צרפתית, איטלקית ויפנית.
"טיפות של אלוהים" זמינה במלואה באפל TV