טל שפיגל חייתה במוסקבה ובפריז וגילתה שדווקא הרחק מהארץ היא מתגעגעת לישירות, לחיכוך ולתחושת הביחד הישראלית - תחושה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. מתוך הסתירה הזאת נולד הספר "יהיה בסדר", עיון חזותי שבודק איך ההיסטוריה והתרבות עיצבו את הישראליות שלנו
אני יכולה להשתגע מאיתנו, הישראלים. אני גרה בתל אביב, וכמו רבים שחיים בה, אני פוגשת את הישראליות בכל יום: כשמישהו נדחף לפניי בתור לקפה, מצפצף לפני שהרמזור מתחלף לירוק, או מנהל שיחת טלפון באוטובוס כאילו הנוסעים סביבו יושבים איתו בסלון ביתו. אבל כשאני בחו״ל, קורה לי הדבר ההפוך.
חייתי בשתי תקופות שונות בחו״ל. אחרי השירות הצבאי עברתי למוסקבה לעבוד בשגרירות ישראל, ובהמשך התגוררתי בפריז במסגרת חילופי סטודנטים. האפשרות לבנות חיים במקום אחר תמיד קיימת, ודווקא בגלל זה עניינה אותי השאלה מה גורם לי, למרות הכול, לרצות להישאר בארץ.
בסוף השבוע הראשון בפריז נכנסתי לסופר השכונתי, ובמקרה שמעתי מישהי מדברת בעברית. שוחחנו וגילינו שאנחנו שכנות. לא הכרנו קודם, אבל פתאום הרגשתי הרבה פחות זרה. הסיטואציה הזו פגשה אותי שוב ושוב — מספיק היה לשאול ״מאיפה בארץ?״ ומתחילים ב״פיצוחים״. רק אז הבנתי עד כמה חסר לי הביחד הישראלי. לא רק המשפחה והחברים, אלא התחושה הרחבה יותר שאנשים סביבך מרגישים קרובים אליך גם כשאינם מכירים אותך. במקום שבו אנשים שומרים בקפדנות על גבולותיהם האישיים, הרגשתי עד כמה חסרה לי הישירות, הספונטניות, האפשרות לפנות לזר בלי הקדמה ארוכה, והידיעה שאפשר לבקש עזרה — ושמישהו יענה. החוצפה הישראלית התחילה להיראות כמו צורה מעט מגושמת של אכפתיות.
מתוך הסתירה הזאת נולד פרויקט הגמר שלי, בהנחייתו של בוב אוראל, ״יהיה בסדר״ — ספר עיון חזותי הבוחן כיצד ההיסטוריה, התרבות והמציאות בישראל עיצבו את ההתנהגויות היומיומיות שלנו. השאלה שכיוונה אותי לאורך כל העבודה הייתה פשוטה: האם ההתנהגויות שאנחנו נוטים לראות כחוצפה, חוסר סבלנות או כאוס הן עניין של אופי, או תוצר של המקום שבו אנחנו חיים?
ככל שהעמקתי, הבנתי שההתנהגויות שאנחנו רגילים לכנות ״ישראליות״ אינן אוסף של תכונות מולדות, אלא תגובות למציאות שנבנתה כאן במשך דורות — עלייה לארץ, מחסור, מלחמות ותחושת גורל משותף. הן לא היו יכולות להיווצר בדיוק באותה צורה במקום אחר. התחלתי להתבונן ברגעים הכי יומיומיים של החיים כאן — בדרך שבה אנחנו עומדים בתור, מתווכחים בכביש, משתלטים על פיסת דשא בפארק או מחפשים ישראלים בקצה השני של העולם. במקביל אצרתי חומרים ממגוון רחב של מקורות: מחקרים, ספרים, כתבות, פוסטים ברשתות החברתיות, טוקבקים, שיחות מהאוטובוס וצילומים של צלמים מקומיים. כל אחד מהם תיעד רגע קטן של ישראליות, ויחד הם יצרו פסיפס שממנו ניסיתי להבין לא רק איך אנחנו מתנהגים, אלא מדוע.
הספר אינו מנסה להפוך צפירות, דחיפות או לכלוך לסמלים של גאווה לאומית. הוא גם לא מאפשר לקורא להישאר בעמדה הנוחה של מי ששופט את ״הישראלי המכוער״ — כמעט בכל התנהגות שקל לצקצק עליה, אפשר לזהות גם את עצמנו.
ניסיתי להבין למה דווקא בחו״ל אני מתחילה להתגעגע להתנהגויות שבארץ מעצבנות אותי. היום אני חושבת שהתשובה היא שלא התגעגעתי להתנהגויות עצמן, אלא למה שהן מייצרות. אותה תרבות שמייצרת חיכוך מייצרת גם קרבה. היא לא תמיד נוחה. לפעמים היא רועשת, חודרנית ומתישה. אבל היא גם לא נולדת יש מאין. היא מורכבת בדיוק מאותן מחוות קטנות שאנחנו כל כך אוהבים לבקר — מהשאלות החודרניות, מההתערבות בחייהם של אחרים ומהישירות שלנו. החברה שלנו מצליחה, למרות כל החיכוך שבה, לייצר תחושת שייכות שקשה להסביר למי שלא חי כאן. עבורי, הביחד שלנו הוא הרבה ממה שמחזיק אותנו כאן ומה שהופך את המקום הזה לבית. ולכן, לצד כל מה שדורש תיקון, על הביחד הזה אנחנו מוכרחים לשמור.
תערוכת הבוגרים של HIT – מכון טכנולוגי חולון, 6–19.8, בניין 6, רחוב הופיין 59, חולון. הכניסה חופשית.