כל מה שעלול להתקלקל: יובל מנדלסון על דונאטס, ביבי וזום

אני אוהב את הדונאטס של השואו רום במרים החשמונאית פינת פנקס. אני אוהב לשתות שם הפוך גדול ורותח עם חבר שלי מונצ'ר שמעדיף הפוך פושר וחלש, כמו החיים. פעמים רבות מתלווה אליי בתי, בלה. היא מזמינה את הדונאט עם הסוכריות או את הדונאטים הוורודים. אחד ממולא בקרם וניל והשני בריבת תות, אבל הזיגוג זהה. אני בקטע של הדונאטס הפשוטים, אלה בלי הציפוי, כמו שהשוטרים בניו יורק זוללים בניידת בזמן משמרת עצלה.

אבל ניו יורק אכולה מקורונה וגם לנו היו כאן חודשיים דפוקים. לא הלכתי לבית הספר וזה היה טוב, עוד כתלמיד אהבתי את החופש הגדול. בלה לא הלכה לגן וזה היה רע, או לפחות התחיל רע. ילדה, תינוק וכלב עם פריצת דיסק שמטופל בסטרואידים שעושים לו חשק להשתין, על 60 מטר מרובע, זה לא משהו שכדאי להקל בו ראש. אני אוהב להדביק מדבקות של בנות ים אבל לא עד כדי כך. העונה השנייה של "פיטר הארנב" יותר טובה מהראשונה ובכל זאת, זה לא "פאני ואלכסנדר".

יובל מנדלסון, שירים לבלה (צילום: יח"צ)

בדירתנו הצנועה שלושה חדרים ומטבח. חדר המשחקים נראה כמו רצועת עזה אחרי הפצצה אווירית, חדר השינה כמו עיר גדולה בגדה, נגיד רמאללה בימי שגרה, והסלון כמו יפו בזמן מבצע חמץ. מפתה לחלק אותם לשטחי B, A, ו-C המפורטים בהסכמי אוסלו, אבל הסיפוח מתקרב ורשימה זו מבקשת להישאר עדכנית. במטבח תמצאו אותי שוטף כלים מתי שרק מזדמן לי. כאשר אתה מדיח כלים בכיור אתה מוגדר כעובד חיוני בביתך ועל כן פטור משיטור ופיקוח על פירות חלציך. אתה תורם להיגיינה המשפחתית והאישית וזהו שכרך.

אני אוהב להופיע וגם זה היה חסר, על אף שכתבתי והקלטתי כל העת. תמיד האמנתי כי אם אסתגר משך לילה עם ספר הלימוד באזרחות ועם בקבוק של ג'ים בים, הבוקר יעלה ויאיר על אלבום חדש ופגזי. עכשיו אני יודע שזה ייקח יותר מלילה וגם יותר מבקבוק, אבל עד לבחינת הבגרות ב-13 ביולי המשימה תושלם.

יובל מנדלסון (צילום: גאיה סאן)

פה ושם העברתי שיעורים בזום. תלמידי יא' 14 מתעקשים שלא להפעיל את המצלמה ולא בסטייל שלי לנדנד להם. אז אני יושב ומלהג למול מפה של ריבועים שחורים, שולח תשדורות אל תוך החור השחור, ויודע שהן לא תגענה ליעדן.

כל זאת בזמן שהפוליטיקה בארץ יורדת לכביש, אם לשאול ממאיר אריאל המנוח שאכל אותה מקדחת הבהרות, שגם היא ממשפחת השפעות כמו בת דודתה הקורונה. בגזע המוח שלי יש קול שאומר כי ההקלות האחרונות הן הפוגה קצרה לפני הגל השני שיהיה אלים ומכוער פי כמה מזה הראשון. כמו שסרטן חוזר אחרי הרמיסיה, עם כל התנופה. הקורונה תתגלה כאחותה הקטנה והביישנית של סימונה שתעניש את יושבי כדור הארץ על חטאותיהם כי רבו עד מאד. גם על יושבי המקום הזה לא תפסח, על שנתנו אמונם במנהיג העליון, וגרוע מכך, בטוען לכתר שנשבע להורידו מן הבמה וסופו שהצטרף לדואט מהתחת.

עד אז בפינת פנקס ומרים החשמונאית עוד מוכרים סופגניות ועוגיות שבבי שוקולד חלומיות. בקרוב ישובו לפרוש שולחנות וכסאות ברחבה שבחוץ. גם חנות הפרחים הסמוכה נפתחה מחדש, וגם מכוני הכושר. אני מברך על כך: נמאסו עליי האצנים שפשטו על הרחוב. מי אתם לוזרים שרצים בשכונה שלי ולמה אתם מקשיבים באוזניות? בינתיים בלה תפסה ביטחון על הקורקינט והיא דוהרת במדרכות הצפון הישן והטוב של העיר, משאירה מאחור את אביה כפוף הגב, בנעלי קיפי וכרס שובבה, שערותיו פרועות ועיניו טרוטות. היא חזרה לגן השבוע, להקלתנו הגדולה. פתאום הבוקר התמלא בזמן ואפשר היה לקרוא עיתון בשקט עם כוס התה. אבל בין מדור הדעות למודעות האבל התגנב הספק: מה היא עושה שם בגן? האם אני מתגעגע?