"הוא נפצע קשה, אבל הוא חי ויהיה בסדר". בסוף לא היה בסדר

ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ייערך מחר ודווקא השנה, בתוך כל הבדידות וחוסר הוודאות, חשוב שנעבור את היום הזה ביחד. מחוברים.

גם השנה עמותת רסיסים עורכת את טקס יום הזיכרון לנופלים ולחיים ומבקשת לדבר על לחימה, אובדן והתמודדות, כדי לצאת מחוזקים עם תחושת הזדהות והקלה. המסר של רסיסים – בוא וספר – פשוט ככל שיהיה, הסיט את חיי ממסלולם. ברגע שהבנתי שמותר לי לשתף החוצה דברים שעברו עלי, משהו השתנה מבפנים. התחלתי סוף סוף לספר לעצמי דברים שלא העזתי לספר קודם.

שירתי באוגדת עזה כפראמדיק בשנים 2008-2009. בשנים האלה טיפלתי בהרבה פצועים, בתוך עזה, מחוץ לעזה, פצועים מירי נשק קל, פצצות מרגמה או תאונות דרכים. חלק מהפצועים החלימו. אחרים נהרגו. פצועים ומוות היו חלק מהשגרה, חלק מהעבודה. אולם לא ידעתי מה זה אֵבֶל או התמודדות עם אובדן, כי לא הכרתי את החיילים שטיפלתי בהם. חלקם היו כבר מתים בפעם הראשונה שנפגשנו, לכן לא יכולתי להיות עצוב על מותם. לפחות כך האמנתי. עם האמונה הזאת השתחררתי ונסעתי לטייל, ובמקומות הכי אקזוטיים בעולם התחילו הסיוטים, הפלשבקים והשחזורים הטורדניים. 

לעתים קרובות הייתי נזכר באחד מהאירועים בעזה ובמשך שעות מריץ בראש את אותה הסצנה שוב ושוב. כל פעם משנה פרט קטן בסיפור ובודק לאן זה יתגלגל. אחד מהסיפורים שהייתי מריץ הוא של פנוי פצוע קל מפיצוץ מטען, אחרי שחבר טוב שלו נפצע קשה ופונה במסוק. הוא שכב על האלונקה באמבולנס שלי והיה מאוד נסער, ובצדק, כי לפני רגע התפוצץ לו הג׳יפ עם החבר שלו בפנים. עשיתי את הטעות הקלאסית של איש רפואה ואמרתי לו שחבר שלו יהיה בסדר כי בתמימותי האמנתי שהוא יחיה. הסיפור הסתבך כשהחברה של הפצוע הקשה התקשרה. החבר ניסה להרגיע את עצמו ואותה ולשם כך הוא השתמש במילים שלי. "הוא נפצע קשה, אבל הוא חי ויהיה בסדר", הוא אמר לה. בסוף לא היה בסדר.

טקס הזיכרון של עמותת רסיסים בשנה שעברה (צילום: רועי בן חיים)

לקח לי שנים להעז לספר את הסיפור הזה בקול רם. אותו וסיפורים אחרים. לפגוש את המשפחות השכולות. לברר עם עצמי איך המוות נוגע בי, למה אני מרגיש את הכאב של בת הזוג והחבר לנשק – כאילו אני הם. זה היה תהליך ארוך שכלל טיפול פסיכולוגי, קבוצת ריצה, מסע עיבוד בקולורדו, כתיבת פרוזה, שיחות עם חברים ואנשים זרים על הסיפורים שלהם. תהליך ארוך שבסופו אני כבר לא מפחד לגעת בכאב, לדבר אותו, לכתוב אותו. והכל התחיל כשרסיסים גרמו לי להבין שאני לא לבד ושכל מה שאני מרגיש הוא לגיטימי.

ביום הזיכרון צפים אצל רבים מאיתנו תחושות קשות וזכרונות מתקופת הצבא, וחשוב שנדבר אותם החוצה, שלא נישאר לבד. אני מזמין אתכם ואתכן להשתתף באירוע יום הזיכרון לנופלים ולחיים שעורכת עמותת רסיסים. לשמוע חוויות של לוחמים ולוחמות, תומכי ותומכות לחימה, תצפיתניות, בני ובנות זוג של לוחמים ללא היררכיה בחוויות הקרב. ערב שבו זוכרים את הנופלים, ולצידם נותנים מקום לאלה שראו את המוות בעיניים וחזרו בחיים, אבל משהו בהם נשאר מאחור במלחמה. 

>> אירוע יום הזיכרון לנופלים ולחיים של עמותת רסיסים ייערך ביום שני בערב, בשעה 19:55 במסגרת מיזם "ישראל מחוברת", מופעי תרבות בדיגיטל ביוזמת משרד התרבות והספורט יחד עם מרכז ענב לתרבות ובשיתוף עיריית תל-אביב-יפו, וישודר בעמוד הפייסבוק של עמותת רסיסים.