אין מצעד, תקראו: ספר ילדים חדש ילמד אתכם מה זו גאווה

זה התחיל מסיפור על בושה. בושה ממחשבות אסורות, בושה מרגשות בלתי אפשריים, בושה להיות אני. היה בסיפור הזה גם לא מעט פחד. פחד לאכזב את ההורים, פחד להיחשף, פחד להישאר לבד. הייתי בן 13 בערך כשהעליתי על הכתב את התהיות הראשונות לגבי זהותי המינית, ורק קיוויתי שאף אחד לא יקרא את מה שהיה לי לכתוב. במשך שבע שנים העמדתי פנים, זייפתי חיוכים, שיקרתי לקרובים אליי ביותר – רק שלא יגלו את הסוד הנורא מכולם. שבע שנים שבהן התחבאתי, התביישתי ובעיקר התפללתי לאלוהי הזהות המינית, שרק תעשה אותי נורמלי כמו כולם ושתיקח את מכשפת הבושה מחיי.

אבל לא נולדתי עם צמיד של בושה על היד. הבושה טופטפה לחיי במשך שנים על ידי אנשים שחשבו שאני לא שווה, שאין לי מקום, שאני כל מה שרע בעולם. הבושה הלכה וגדלה בכל "יא הומו" ששמעתי במסדרון בבית הספר, בכל הצעת חוק בעד הלהט"ב שנפלה, בכל מאמר שנאה שתיאר הומואים כסוטים, בכל טוקבק אלים שקרא להומואים פדופילים, בכל פשע שנאה נגד להט"ב, בכל דמות הומואית מגוחכת שהופיעה על המרקע. היא התעצמה בכל פעם שאמרו לי שאני "רגיש מדי", "סמוק מדי", "עם כתב של בנות מדי", "אוהב אירוויזיונים מדי". אלו היו שנים לא פשוטות לבחור צעיר שרק מתחיל לגלות את העולם. אותן אמירות ומסרים לא הותירו בי מקום רב לגאווה.

מחבר "יום של גאווה", רועי יולדוס רייס

שבע שנים חלפו עד שהצלחתי להתחיל לכתוב את פרק הגאווה בסיפור שלי. שבע שנים במהלכן הסרתי את שכבות הבושה, הפחד והאשמה, עד שהרגשתי חזק ואמיץ מספיק כדי לצאת מהארון. זה היה ב-2002 במצעד הגאווה בתל אביב. אני צועד לכיוונה בפעם הראשונה – קהילה ענקית וצבעונית שנדמה שרק חיכתה שאגיע. המוזיקה הולכת ומתגברת ככל שאני מתקרב לרחוב אבן גבירול, עד שאני רואה אותם – רבבות של חוגגים, מחייכים, רוקדים, מאושרים, גאים. ברגע אחד אני מבין שאני לא חולה ולא מסכן ולא עבריין ולא סוטה ולא מסוכן ולא לבד. בעיקר לא לבד. יש עוד רבים כמוני. אני בסדר, כנראה תמיד הייתי.

יוני, 2020. 25 שנים אחרי מילות הבושה שכתבתי ביומן הפרטי שלי, אני מפרסם את ספר הילדים הראשון שלי, "יום של גאווה". התחלתי לכתוב אותו זמן קצר אחרי שצעדתי במצעד הגאווה עם בעלי, אורי, ועם אליה ולירי – כמשפחה. רציתי להסביר להן למה אנחנו צועדים, מהי גאווה ומה מיוחד ביום הזה, בו אבא ואבא מסכימים לוותר על שנ"צ. כתבתי אותו על מנת שהן ושכל יתר הילדים יהיו גאים בעצמם, כדי לחגוג את נפלאות השוני והמגוון הקיימים בינינו, וכמובן את היופי שקיים בתוכנו. כתבתי אותו גם בשביל אותו הילד שהייתי פעם אני.

* על האיורים מופלאים: יוסי מדר

להזמנה ורכישה של הספר "יום של גאווה" לחצו כאן

אליה ולירי, שתי בנותיו של רועי, עם הספר החדש