רחוב קפלן הפך למקום שקט, עצוב וזועם. השקט הזה עומד להסתיים

אם היו אומרים לי לפני שלושה שבועות שאעמוד לצד משפחות של אזרחים ישראלים שנעקרו מבתיהם והובלו בכוח לתוך עזה, לא הייתי מצליח אפילו לדמיין את זה. המתקפה האכזרית בשביעי באוקטובר תפסה את כולנו לא מוכנים, וככל שהזמן עבר נחשף גודל הזוועה – ועוד לא הכל נחשף. במשך כל הימים הראשונים הסתגרתי בבית, חסר יכולת לצאת החוצה. עד ששמעתי על שתי התארגנויות שקורות בקפלן – האחת היא תפילה משותפת לשלום החטופים במאהל משפחות החטופים, והשנייה היא הפגנה של תנועת "מחדל 23" הקוראת לממשלה להתפטר באופן מיידי. הגיע הזמן לצאת ולהביע תמיכה.

בניגוד לתפילה בהפרדה שרק לפני כחודש לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה – הפעם איש לא העז להפריע. זה מפתיע, בהתחשב בכך שביומיים שלפני התפילה המאהל הותקף על ידי תומכי הממשלה. הפעם יש כאן רק כמה עשרות אזרחים שמבקשים בקשה אחת – להחזיר את החטופים לביתם.

הם עמדו יחד, ונשאו תפילה (לא בהפרדה) גם כדי לגונן על המוחים מאותם תוקפים עלובי נפש שבאו בימים שלפני. את מאהל משפחות החטופים ארגן נתי סופר, חבר של משפחת החטופה לירי אלבג – הוא הסביר לי שמטרתו היא לספק מקום עבור משפחות החטופים להשמיע את קולן, והצביע אל עבר החומה של הקריה, בצד השני של הרחוב. כבר ראיתי מחאות עמוסות יותר מזו בקפלן, אך עדיין איכשהו פספסתי את החומה העמוסה בתמונות החטופים.

החומה מלאה בתמונות החטופים. מאהל משפחות החטופים. צילום: לירון רודיק

המחאה הייתה שקטה, ללא שלטים פוליטיים, והתנהלה במין עצב ותשישות. היה לי קשה לפנות לאנשים. לאלו שלא הפכו לחלק ממשפחות החטופים לא היה הרבה מה להגיד – רק קריאה להחזרת החטופים בשלום. בראש התנגנה לי שורה מתוך "השיר בחסות המועצה לפירות הדר" של הבילויים: "כי כשתינוק חוטף כדור אז אין הרבה מה להגיד/ רק איזה יופי הציור ואיך השגת את הצמיד". פתאום הוא מרגיש הרבה יותר ריאליסטי מסאטירי.

לבסוף רוחמה אלבג, דודתה של החטופה לירי אלבג, הסכימה לספר על מה שעבר על משפחתה מאז אותה שבת נוראית. "היא רק הייתה יומיים בבסיס ולא ידעה מימינה ומשמאלה", מספרת דודתה. מצאו דרך הטלגרם סרטון שרואים את המחבלים מכניסים אותה לרכב עם עוד שלוש בנות מהבסיס. הן לבשו פיג'מות כי הן רק עכשיו קמו, הן לא היו במשמרת". כששאלתי אותה על דרישתם, קולה איבד את צלילי השבר, ואלבג ענתה ללא היסס ש"הדבר היחיד שהממשלה יכולה לעשות זה לחלץ את החטופים והשבויים. לא חייבים לפתוח את המלחמה מחר בבוקר".

לאחר מכן אנשי המאהל הפנו אותי לעומרי שתיוי, אחיו של החטוף עידן שתיוי. מצאנו פינה והתיישבנו על הרצפה, נשענים על קיר החטופים. גם הוא מתאר את חוסר האונים של המשפחות, אבל שם דגש על הרצון לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את הדברים עד הסוף ולשנות את פני המזרח התיכון במערכה הזאת" הוא קובע, ובדיוק כשאני מתחים לשאול מה הכוונה ב'לשים לזה סוף', עיניו של עומרי נדדו למעלה, עוקבות אחר שני פיצוצים שהבעירו את השמים שמעלינו. את האזעקה לא שמענו בגלל הרעש ברחוב. עומרי שתק, הנשימות הפכו כבדות, והיה ברור שאת הריאיון אי אפשר להמשיך. ניסיתי להמשיך ולהישאר שם, אבל ללא הצלחה. תחושת היאוש רק הלכה וגברה.

מחפשים תשובות. מאהל משפחות החטופים. צילום: לירון רודיק

היה לי קשה יותר להוציא את עצמי מהבית להפגנה של תנועת "מחדל 23", שמורכבת מקבוצת פעילים ממחאת קפלן, שהתקיימה לצד מאהל משפחות החטופים במוצ"ש. רק כשהגעתי למקום משהו ברוח המחאה – ובעצם העובדה שיש לה מטרה מוגדרת – הפיחה בי תקווה. לא באופן קלישאתי של "אנחנו ננצח", אלא תקווה שנוכל לבלום את כל מה שלא הולך כשורה כרגע.

ישבתי עם ד"ר נדב דפני, מורה בתלמה ילין וממובילי מחאת "מחדל 23", מחוץ לסניף סגור של מקדונלדס (כי אין דבר שמעיד על מצב חירום יותר מסניף סגור של מקדונלדס), והוא הציג בפניי את מטרת הארגון: לקרוא להתפטרות הממשלה באופן מיידי, והקמת ממשלה מקצועית זמנית המורכבת מאנשים המומחים בתחומם. "אם בעבר היה ניסיון מסוים למנות שרים לפי כישורים, אז היום אפילו את זה אין" הסביר דפני. "שר הגרעין שלנו, אני חושב שהבנתו בגרעין די מועטה. אלא אם מדובר בגרעינים שחורים או לבנים".

הקריאה להתפטרות הממשלה מורגשת בכל צעד על קפלן – יש חולצות מחאה, שלטים נגד הממשלה, אנשים שמתווכחים בצד הדרך – אבל עשה לי טוב לראות את מאות האנשים שהגיעו לקפלן למרות המצב, והרימו ראש כנגד הממשלה הלא מתפקדת שלנו.

"אנחנו חושבים שמעבר לכל הדברים שהממשלה הזו נגועה בהם, משחיתות ועד חוסר תפקוד, היא הכי פחות ראויה מכל ממשלות ישראל לנהל מלחמה", ממשיך ד"ר דפני. "אתה צריך שלושה מרכיבי יסוד להובלת צבא לקרב: יכולת תפקודית, יכולת תמיכה בעורף, והצדקה מוסרית – יכולת להבדיל בין רע לטוב, בין אמת לשקר, בין נכון ללא נכון. אנחנו חושבים שהממשלה הזאת בכל הפרמטרים היא הגרועה ביותר שעמדה בראשנו – מה גם שממש בדקות אלה מתנהל מבצע חסר היקף להסתה ורעל כנגד כל מי שחושב אחרת מהממשלה".

תחזירו אותם, ותתפטרו. הפגנת "מחדל 23". צילום: לירון רודיק

ברקע, קולות השירה של המוחאים מתחזקים ויותר ויותר אנשים ממלאים את רצועת הרחוב. בטלפון בו אני מקליט את השיחה אני מקבל התראה מטוויטר שינון מגל מפיץ עוד רעל. שאלתי את ד"ר נדב דפני אם הוא לא מודאג מהספינים העתידיים של הימין כנגד ארגוני השמאל. "למה עתידיים? הספינים מתקיימים ממש עכשיו. תפתח את ערוצי הרעל ותראה. ראינו מי האנשים שאיתו בבור, עם מי הוא מקבל החלטות. תצפה בכל הטורים והמסרים שמספרים שהם הולכים לחקור את רבין ואת שרון ואת החלטות אוסלו וכל הקשקושים האלה. אין פה באמת רצון לקחת אחריות. הוא ציני בצורה הכי חמורה שיש, הוא שקרן, והוא לא מהסס לומר בגלוי שהוא לא אשם".

אז אני מבין שלא קנית כשנשבר לנתניהו הקול בנאום?
"הוא שחקן טוב מדי בשביל שנאמין. אני יכול להאמין שאולי יש בו רגש ושכואב לו, וזה בסדר. הוא עדיין בן אדם. אבל אין קשר בין זה לבין נטילת אחריות של מנהיג למה שקרה פה. זהו האירוע החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, ואני חושב שבאופן מסוים זה עולה ברמות קשות גם על זוועות תרפ"ט ואינסוף מקרים, החל מימי הביניים ועד המאה העשרים, של פרעות איומות. אף אחת לא התקרבה למספרים, לאכזריות, לנחישות, ובעיקר לעובדה שהיה שם צבא שאם תחשוב על זה, הוא צבא של יחפנים – אבל מתוכנן ומתוקתק ברמות קשות. העבירו לו כספים, והתקבעה הקונספציה שהיה צריך לחזק את החמאס, ולא את הרשות הפלסטינית, שמענו על זה בעשרות מקרים, כמעט תמיד בהתפארות של הנאשם ואנשיו. איפה האחריות שלך בסיפור הזה?".