רגע לפני הסוף, "יורשים" מסכמת את חייו של לוגן רוי בפרק מופתי

*אם זה לא היה מספיק ברור מהכותרת, כן, אנחנו בריקאפ של העונה הרביעית והאחרונה של "יורשים", וכאן יהיו ספוילרים לפרק השמיני (וגם לקודמים, מן הסתם)*

אחרי הפרק עתיר האירועים והאקשן שהיה הפרק הקודם, ורגע לפני הגראנד פינאלה שעוד יבוא בשבוע הבא (בפרק שמובטח להימשך שעה וחצי, אלוהים אדירים), "יורשים" לוקחת השבוע את מה שאפשר להגדיר באופן רופף עד מאוד בתור פסק זמן. התככים העסקיים והדיונים ברומו של עולם – רגולציה, שווי שוק, מיזוגים והחל מהפרק הקודם, גם אלקטורים – נסוגים אחורה. את הפרונט תופס דיון גלוי במה שעד כה הייתה השאלה הגדולה ביותר בסאבטקסט של הסדרה: מהי המורשת של לוגן רוי? התחבטנו בשאלה הזאת בפרקים הקודמים בכל פעם שקנדל, רומן או שיב היו שואלים את עצמם או אחד את השני "מה אבא היה עושה". רומן נתן לשאלה הזאת תשובה טובה ומסכמת למדי בסוף הפרק הקודם, כשפסק "מה שהוא פאקינג היה רוצה". קנדל קיים אותה בפועל, למשל, כשהשתמש בדיפ פייק על מנת לשכתב סרטון וידאו שלוגן הקליט בימיו האחרונים בשביל לדחוף מוצר חדש (ומפוקפק במיוחד) של וייסטאר רויקו. אבל בפרק הזה, סוגיית המורשת שלו עולה לדיון ציבורי יותר – דרך שלושה נאומי לוויה שונים מאוד, שמהווים את מרכז הכובד הכמעט מוחלט של הפרק.

מי שמושך כאן את הקש הקצר ביותר הוא מי שהיה נראה כמו הכוכב הנוסק של העונה הנוכחית, רומן. תהיה המורשת של לוגן רוי אשר תהיה, היא בוודאי לא הייתה להתמוטט בבכי מול ציבור של בני משפחה, חברים ואויבים רמי דרג. רומן, ש"התאבל מראש" על המוות של אביהם – כך טען בפרק 4, שקפץ בפרק הקודם על המשימה להיות המספיד המרכזי, פשוט לא מסוגל להוציא מילה קוהרנטית אחת ברגע האמת. הרגע הזה לא רק יזכה אותו בהמשך לבוז קר מהנשיא העתידי ג'ארד מנקין, שלא מכבד רגשות גם כשהם מגיעים מבן שבוכה בלוויה של אביו (מה שמראה לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על האופי שלו, אם הדעות הפוליטיות שלו לא היו מספיקות), אלא גם בהבנה מכל מי שבחדר: רומן בוודאי שלא מסוגל להיות לוגן. הוא הצליח להתגבר על לא מעט משוכות בדרך למעמד המנכ"ל-למחצה המשונה שחלק בפרקים האחרונים יחד עם קנדל, הוא למד להיות רציני, וחד, ומחושב, ולא רק להסתמך על האינסטינקטים הטובים שלו, אבל יש לו יותר מדי רגשות. זו תכונה טובה ברוב החדרים, אבל חדר הישיבות של וייסטאר-רויקו – וברגעים אלו, הכנסיה הזאת היא גם חדר הישיבות של וייסטאר-רויקו – אינו חדר כזה.

יואן, אחיו של לוגן (ג'יימס קרומוול האדיר), עולה לנאום ראשון בלוויה הזאת חרף נסיונות בלימה חלושים מצד גרג (שגם הוא פועל בתור שליח של רומן), והנשימה נעצרת. יואן ידוע ב"יורשים" בתור המבקר החריף ביותר של לוגן, שאף שסירב תמיד לבגוד בו ובכלל להשתתף במזימות של קנדל (היות והוא מחזיק במושב בדירקטוריון של וייסטאר-רויקו, אך נוטה שלא להצביע), ברור מה הוא חושב עליו, על ערכיו – או היעדרם – ועל אורח חייו. יואן עולה במצב רוח לוחמני – מבקר דווקא את בני המשפחה על כך שניסו למנוע ממנו לדבר בלוויה של אחיו, אבל אז עובר לטון פייסני הרבה יותר, עם שני סיפורים מהילדות הקשה שעברה עליהם בקנדה, אצל הדוד האכזר שלהם – שהותיר בלוגן צלקות נפשיות כמו גם פיזיות. יואן חושף לא רק איך הם, ילדים בני 5 ו-4 נאלצו בזמן המלחמה לשוט מסקוטלנד לקנדה בבטן אונייה תחת איום תמידי של צוללות גרמניות, אלא גם מגלה פרט ביוגרפי אחד שהיה סימן שאלה שהטריד לא מעט מעריצים. ליואן ולוגן הייתה אחות קטנה, רוז – ויואן מספר שהיא מתה מפוליו בגיל צעיר מאוד, זמן קצר לאחר שלוגן חלה גם הוא בבית הספר שנשלח אליו. לוגן, כך מתברר, האשים את עצמו כל חייו בכך שהוא הביא איתו את המחלה הביתה והדביק אותה (אף שלא הייתה כל הוכחה לכך, ובשנות ה-50 המחלה הייתה נפוצה מאוד).

זהו פתרון עדין ומלנכולי – ובכלל, עדין ומלנכולי הן שתי מילות מפתח לפרק הזה – למה שהיה נראה בעבר כמו תעלומה אפלה. בעונה השניה, לוגן זעם על עצם האיזכור של רוז בנוכחות המשפחה שלו; מאוחר יותר, יואן אמר לו בסתר שהמוות שלה "הוא לא אשמתך", מה ששלח מעריצים לפתח שלל תיאוריות על רוז והמוות שלה. מי הייתה רוז ובת כמה הייתה במותה? האם לוגן האכזר הוביל אותה להתאבד, או שלח אותה לאישפוז (כפי שבאמת עשה, נגלה שתי עונות מאוחר יותר, לאשתו הראשונה, אימו של קונור)? חלק מהתיאוריות אף גרסו כי המוות של האחות – כחלק מסיפור הרקע של לוגן – מסמן כי דבר דומה עתיד לקרות גם במסגרת העליה של אחד האחים רוי לשלטון בפרק האחרון. ובכן, התיאוריה הזו לא הייתה שווה כלום: כפי שקורה בדרך כלל ב"יורשים", האמת היא הרבה יותר קטנה ועצובה מזה. זו פשוט עוד צלקת על הנפש של לוגן שלא הגלידה מעולם.

ואז, כמובן, יואן משחרר את חרצובות לשונו ואומר גם את כל הדברים האפלים שהוא חושב על לוגן – ובהשלכה, גם על יורשיו. באינטונציה של מטיף נוצרי הוא אומר שלוגן "החשיך את השמיים" ודיבר לצדדים האפלים ביותר בנפשות בני האדם (ואם מישהו צריך הוכחה לכך שגם יורשיו מסוגלים לעשות זאת, לא צריך לחפש יותר רחוק מאשר בפרק הקודם). קנדל, שעולה לנאום אחריו – באחת מהסצינות הטובות ביותר של ג'רמי סטרונג העונה, אם לא בסדרה – עולה במטרה מוצהרת "לתת את הצד השני". גם במעמד הזה הוא לא חוסך ביקורת מאביו המת (כפי שלא יכל לעשות גם כשטום החזיק את הטלפון לאוזנו המתה אז במטוס, ואפילו לא בנאום המכירות של "ליבינג+" בפרק השישי, שכבר הזכרנו כאן), אבל הוא גם אומר את הצד השני של כל מה שיואן לא אמר: האכזריות של לוגן לא רק הרסה, היא גם בנתה אימפריה (מאוחר יותר, בנאום קצר יותר, גם שיב תאמר שרגעי האהבה ביניהם היו אמנם נדירים, אבל כשהם התקיימו – הם היו מדהימים. וכפי שלוגן עצמו סיכם זאת במפגש האחרון שלו עמם, "אני אוהב אתכם, אבל אתם לא אנשים רציניים". זה תמיד גם וגם). אימפריה שהוא כעת יכול רק לבקש לרשת ולשמר, אבל הוא אף פעם לא יזכה בהזדמנות ליצור משהו משל עצמו מאפס. והשורשים היותר-מצנועים מהם הגיע – הנאום של יואן ממחיש זאת היטב – רק מבהיר עד כמה גדולות היו האמביציה, היכולות והאינטלקט שלו. בנאומים של יואן כמו גם של קנדל יש אחוזים שונים של הערצה וסלידה. יין ויאנג, וסליחה על הקלישאה.

יש, כמובן, עוד הרבה דברים בפרק הזה מלבד הנאומים. המהלך של שיב להעביר את מנקין לצד שלה ושל מאטסון. האופן בו העצימות והאכזריות של הריב של קנדל עם אשתו, ראבה, הופך אותו לדומה יותר ללוגן משראינו אי פעם. הדיאלוג המופלא שלו עם הוגו ("ווף, ווף") ועם קולין, המאבטח של לוגן, אותו הוא מנסה לגייס לפמליה שלו – כמו מבקש להשלים סופית את המהפך לאביו. הצעידה של רומן לתוך ההמון הזועם והמכות שהוא חוטף שם – רגע נדיר של אלימות פיזית בסדרה הזאת, שעוד לא ברור בכלל לכדי מה יתפתח. העובדה שנראה שהעימות הגדול בסוף העונה יהיה דווקא קנדל נגד שיב ולא קנדל נגד רומן, כפי שנרמז בסוף הפרק הקודם. אבל הפרידות האלו מלוגן מסכמות בצורה הטובה ביותר עונה שחלפה כמעט כולה בסימן ההיעדרות של הדמות הכי מסעירה ממנה (וגם של הנוכחות הטלוויזיונית האדירה של בריאן קוקס). אחד הדברים היחידים שרומן מצליח לומר בנאום שלו מול הארון של אביו זה "הוא באמת שם?". כן, גם לנו היה קשה להאמין, החל מפרק 3 – ואיכשהו עד היום. אפילו אחרי שנטמן בקריפטה היוקרתית שלו, שיב עדיין תוהה "מעניין איך הוא יצא מזה הפעם" – קצת כמו שאנחנו תהינו לגבי לוגן בשלוש העונות החולפות בכל פעם שמישהו איים על השלטון שלו בחברה, קצת כמו שאנחנו תוהים לגבי כל האחים עכשיו. אבל כן, זה הוא באמת שם. הפעם זה באמת נגמר.

ועוד אבחנות חולפות:

אחח, רומן. אם רק היית מקשיב לאזהרות בטלוויזיה שלך ולא רק מפיץ אותן, אולי לא היית נקלע לסיטואציה הזאת (למרות שבבירור צעדת לתוך המוני מפגינים עצבניים מתוך רצונך החופשי והמזוכיסטי). קריינית הטלוויזיה בסצינה הראשונה בבירור מזהירה מפני "סכנת התפרעויות" ברגע שהסצינה חותכת לרומן בפנטהאוז שלו מתאמן על הנאום.

מועדון האלמנות של לוגן, אליו חוברת קרי בחסות קרולין (אמא של קנדל, שיב ורומן) הוא בחירה תסריטאית מצחיקה, מפתיעה ומרגשת – והשוט בו מרשה מניחה יד על קרי המתייפחת הוא מופת. בסדרה שהתפרסמה בזכות האכזריות שלה, אלו דווקא הרגעים העדינים הנדירים בה שהופכים אותה לענקית באמת.

למרות שאין בה את העריכה הצולבת המפורסמת, קשה לצפות בסצינת הכנסיה – ובמיוחד בחלק האחרון בה, שם כולם מברכים וניגשים לקנדל – מבלי לחשוב על סצינת ההטבלה המפורסמת ב"סנדק", שם מייקל מסומן רשמית בתור היורש של ויטו. קשה להמר על משהו ב"יורשים", אבל עד כה הסדרה ביססה לנו שהיא לרוב מעדיפה מהלכים הרמוניים על פני טוויסטים עלילתיים חריפים – ובשלב הזה, נראה שהסוף העוצמתי ביותר יהיה דווקא הצפוי ביותר: קנדל עולה לראשות וייסטאר-רויקו, אבל משלם מחיר מר בדמות נתק מהמשפחה שלו. האלימות הדורית של משפחת רוי סוף סוף משחזרת את עצמה באופן מלא.

גם אם אתם מהנמנעים מטריילרים לפרקים, תראו (או לפחות תשלימו בשבוע הבא) את הטריילר לפרק האחרון, ממש כאן למעלה, שעושה כמה מהלכים עריכתיים מפתיעים במיוחד.

>> רוצים תזכורת לאירועי העונות הקודמות? אין בעיה: העונה הראשונה, השניה והשלישית מסוכמות עבורכם ממש כאן
>> לסיכומי הפרקים הקודמים בסדרה

"יורשים", עונה רביעית ואחרונה, ימי שני ב-22:00, ביס, הוט וסלקום טיוי