יטבתה בעיר: 1984

למסעדה

לכבוד גיליון ים היה מתבקש שאלך לרפאל המתחדשת, למול ים או למנטה ריי. אפשר היה גם לבחור באחת מהמסעדות בנמל יפו או תל אביב. אבל אז העורך הפיל עליי פצצה: "תגיד, ביטבתה בעיר היית פעם?". לא. מעולם לא ביקרתי בסניף של יטבתה בעיר. היטבתה היחיד שאני מכיר הוא המקום הזה שעוצרים בו בדרך לאילת כדי לעשות פיפי. מצד אחד, הרעיון ללכת ליטבתה בעיר נשמע מופרך מהיסוד, מצד אחר צריכה להישאל השאלה כיצד קרה שמעולם לא שקלתי ולו להציץ אל מקום שקיים מתחת לאף כבר 25 שנה. כשחזרתי על צמד המילים "יטבתה בעיר", גלי חום החלו להתפשט בגופי, וכשצלצלתי לחרגול כדי להציע לו להצטרף אליי טיפות זיעה זלגו מעורפי במורד הגב. וכך מצאנו את עצמנו צועדים  לאורך הטיילת אל הלא נודע.

יטבתה בעיר תמיד הצטיירה בעיניי כמסעדת מזון מהיר, סוג של סניף בורגראנץ' חלבי, אבל מתברר שיש בכניסה מארחת שמובילה את האורחים לשולחן – ממש כמו במסעדה אמיתית, ויש בה מלצרים שעם הישיבה מגישים תפריטים. אלא שכאן מסתיים הדמיון למסעדה. המלצרים, כך לפחות על פי מראם והתנהגותם, הם אותו עובדי דלפק תיכוניסטים, בעלי תלבושת אחידה, המוכרים מרשתות ההמבורגר. אלא שבניגוד לחובשי המצחייה הקורקטיים וחמוצי הפנים ההם, לעובדה האלה ניתן חופש יצירתי. את ישיבתנו קידמה המלצרית בברכת "אז מה שלומנו?…" ולאורך כל הדרך היא המשיכה להסתחבק איתנו בשמחה כה מופגנת, עד שבשלב מסוים כמעט ופינינו עבורה כיסא כדי שתצטרף אלינו לארוחה. הרווח היה כולו שלה. יש להניח שבזכות האיפוק שלנו היא הרוויחה עוד כמה שעות חיוך וקלילות תנועה. כי העניין המפתיע ביותר ביטבתה הוא כבדות האוכל. אף על פי שהיא מצטיירת כמסעדה חלבית בעלת אוריינטציה כמעט בריאותית (באתר המסעדה נכתב כך: "הרעיון היה לאפשר לתושבי העיר ליהנות מאיכות הטעם והטריות של המשק, הכפר והקיבוץ. בזכות הדבקות ברעיון, האהבה והמסירות שהושקעו, הפכה יטבתה בעיר עד מהרה למעצמת בריאות וטעם ולדרך חיים"), יצאנו ממנה מיוזעים ומעוכים כאילו זרקו אותנו לצ'יפסר בסטקיית דרכים טקסנית. במחשבה שנייה, אין כאן שקר בפרסום. כפי שהעביר כמה שנים מחייו בקיבוץ, זה המקום להעיד: האוכל כאן באמת מתכתב עם בישול חדרי אוכל בקיבוצים. אלא שחדרי האוכל נמוגו זה מכבר מהעולם, ויטבתה בעיר נשארה תקועה מול הטיילת, נאחזת במרצפות האקרשטיין שמקיפות אותה, בעודה נאבקת בשיני הזמן.

נדמה שמאום לא השתנה מאז שהוקמה באמצע שנות ה-80, כולל הז'רגון והמנהגים הפרובנציאליים. קחו למשל את הסלט היווני שהוזמן לפתיחה. רובנו כבר מזמן יודעים שביוון לא מגישים סלט עם ערמות גבינה בולגרית מגוררת בפומפייה וזיתים שחורים של בית השיטה חתוכים לעיגולים. אבל פעם, בעידן שבו מיקי וארואסטי שיחקו נגד ינאקיס וגאליס, זה היה "סלט יווני", וככה זה נשאר. לזכות הסלט ייאמר שהוא היה נסבל, כי מה שהגיע אחר כך עשה בושות גם לשנות ה-80 המדכדכות. חלת בצל היא מאכל ג'אנק קלאסי וטעים שבמקרים רבים יכול להציל סיטואציות אובדניות שכאלה. אך חלת הבצל כאן שונה מכל חלת בצל שאכלנו אי פעם. אלה לא היו גלדי בצל קריספיים מטוגנים בבלילת בירה, אלא מעין חביתת בצל ענקית במרקם של פוליאוריטן מוקצף. בההה. בשלב הזה כבר היה לי ברור שבהזמנה הבאה אצטרך להיישיר מבט אל עין הדרקון. "ספגטי יטבתה", כך הוסבר לנו, היא סוג של מנת דגל מקומית, אף יותר מהפטוצ'יני אלפרדו. מדובר בלב הפועם של שנות ה-80: ספגטי מוקרם ברוטב עגבניות, שמנת ופטריות. אין לי מושג מי המציא את המנה הזו, אבל מה שבטוח, הוא לא בן אנוש. צלחת הפיירקס הלוהטת שהונחה על תחתית עץ הכילה רביכת ספגטי ברוטב תעשייתי מחופה בהררי גבינה מותכת. זה היה שיבוט בלתי אפשרי של ספגטי, לזניה ופיצה. זו הייתה מנה כה מופרכת עד שלא היה לנו האומץ להחזירה למטבח פן תתרגז המנה ותחנוק את אחת הטבחים. על מנה של "נודלס אגוזים ובוטנים בסגנון תאי" אין מה לספר חוץ מהעובדה המדהימה שהיא לא הייתה מוקרמת – סוג של הישג מקומי. לאחר שני ביסים הבחנתי בחרגול מגשש בעיניו אחר דרכי מילוט אפשריות, אבל אני ריתקתי את זרועו הגרומה לשולחן והזמנתי קינוח של וופל בננה, מייפל וקצפת. לא נוטשים ספינה טובעת, הבהרתי לו. עכשיו אני כותב את הטור הזה מהמצולות.

התענוג

אוכל: רטרו חלבי ישראלי

מחיר: זול-בינוני

שירות: מרושל ונלהב

שירותים: נקיים. גישה לנכים

חניה: סמוכה בתשלום

חשבון

חלת בצל 25 ש"ח

סלט יווני 48 ש"ח

ספגטי יטבתה 47 ש"ח

נודלס אגוזים ובוטנים 47 ש"ח

וופל בננה ומייפל 36 ש"ח

2 קנקני מיץ טבעי 38 ש"ח

2 בקבוקי מים מינרליים 20 ש"ח

סך הכל: 261 ש"ח