יסמין הכחולה: ראש כחול

פעם, בשנות ה־70, ה־80 וה־90, כשוודי אלן היה קולנוען נערץ, היו לו שני מאפיינים בולטים. האחד היה יכולתו הבלתי נדלית להמציא סיפורים מקוריים ומפתיעים ("זליג", "שושנת קהיר הסגולה"). השני – התפקידים הנהדרים שכתב לשחקניות, שבזו אחר זו זכו באוסקרים על הופעות בסרטיו (דיאן קיטון על "הרומן שלי עם אנני", דיאן וויסט על "חנה ואחיותיה" ועל "קליעים מעל ברודוויי", מירה סורבינו על "אפרודיטה הגדולה"). והוא גם היה די מצחיק.

אחרי השיא של "הרומן שלי עם אנני" ב־1977, שהגיש ניתוח שנון, כואב ועשיר בהמצאות קולנועיות של מערכת יחסים רומנטית בין שני אנשים נוירוטיים, היצירתיות של אלן סבלה משפל יחסי שבמהלכו חיפש השראה אצל יוצרים אחרים – "רגשות" בסגנון ברגמן, "אבק כוכבים" בעקבות פליני, "חיוכי ליל קיץ" בהשראת שייקספיר. התוצאות היו מספקות פחות, אבל אלן התאושש והמשיך ליצור סרט מדי שנה. למי ששאל מה הלחץ, הוא השיב שכדי לעשות קולנוע גדול צריך שיהיה לך משהו חשוב להגיד, ובינתיים אין לו, אבל הוא מאמן את כישוריו הקולנועיים כדי שאם יגיע היום ותנחת עליו הרוח יהיו לו הכלים לבטא זאת.

זה יותר מעשור שנדמה שלאלן אין מה להגיד. הוא מתקשה להרכיב סיפורים שלמים ומורכבים, השפה הקולנועית שלו הידלדלה, ופרט ליוצא דופן או שניים (האוסקר של פנלופה קרוז על "ויקי כריסטינה ברצלונה") הוא גם לא הצטיין בכתיבת תפקידים לנשים. אז הוא עשה מה שעשה בעבר וחיפש השראה בנכס צאן תרבותי, שאף שאינו מצוין בקרדיטים נוכחותו בסרט ברורה. "יסמין הכחולה" הוא גרסה לעידן מיידוף של "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי וויליאמס, והפעם זה עובד. הערך המוסף הוא שדרמת הטירוף, הסודות והשקרים בנוסח וויליאמס שחררה את השחקנים מהסימפטום המוכר שגורם להם להישמע כמו שכפולים של אלן. גם אם "יסמין הכחולה" אינו משתווה לשיאים של אלן, הוא בולט בשלמותו הדרמטית על רקע דלות יצירתו בעשור האחרון, והוא משודרג פלאות על ידי הופעתה העילאית של קייט בלנשט, שקשה לראות איך מישהי לוקחת ממנה את האוסקר.

זה סיפורה של ג'סמין, אשת החברה הגבוהה שאיבדה כל שהיה לה, כולל את שפיותה ואת בעלה הטייקון (אלק בולדווין בפלשבקים), והיא נוטשת את ניו יורק וטסה (במחלקה ראשונה) להתארח אצל אחותה טובת הלב ג'ינג'ר (סאלי הוקינס המתוקה) המתגוררת בשכונה דלה בסן פרנסיסקו, עד שתתייצב על רגליה. השתיים אינן דומות כי הן מאומצות, אבל ג'סמין, שמסרבת להסתגל למצבה הכלכלי והחברתי המדורדר, מבהירה לאחותה, העובדת בסופרמרקט, שהצלחה זה לא עניין של גנים טובים אלא של שאפתנות. ג'ינג'ר מאורסת לצ'ילי (בובי קאנבלי, שגנב את העונה השלישית של "אימפריית הפשע"), בחור פשוט וארצי שאוהב אותה, וג'סמין דוחקת בה למצוא לעצמה מישהו יותר שווה. ברוח הזמן צ'ילי פחות חייתי ואגרסיבי מסטנלי קובלסקי, והסצנה שבה הוא מתחנן לסליחתה של ג'ינג'ר כובשת לב בכנותה המחוספסת.

התוספת העיקרית לתבנית הדרמטית של וויליאמס היא הפלשבקים לחיי העושר והזיוף של ג'סמין במנהטן שבאמצעותם אנחנו מרכיבים את הסיפור המלא, המונע על ידי תאוות בצע, שקרים, עצימת עיניים אקטיבית ובגידות מבגידות שונות. התסריט בנוי כהלכה והחשיפה ההדרגתית של העבר מספקת כמה חבטות רגשיות מכוונות היטב. אבל הבימוי שטוח וחסר שכנוע, והזרימה הטונאלית בין הסצנות פגומה קמעה. גוני הבז' השולטים בסרט כולו – זהובים וחמים במנהטן, עמומים יותר בסן פרנסיסקו – מייצרים ניכור חזותי.

על כך מפצה המשחק המשובח מקיר לקיר (מייקל סטולברג, שמאז "יהודי טוב" הוכיח עצמו כשחקן הכי זיקיתי בקולנוע, תורם עוד הופעה מעולה כרופא שיניים שמעסיק את ג'סמין כפקידת קבלה), ובעיקר הופעתה חסרת התקדים של בלנשט. היא נעה כמו כספית בין שיאים של ייאוש והתנשאות, התמוטטות וקוקטיות, והיא אגוצנטרית, אבודה, אנטיפתית ומרסקת לב. אילו רק הופקד בידיה משפט נשגב כמו "I have always depended on the kindness of strangers" דמותה הייתה מגיעה למיצוי הטרגי המיוחל.