חבל שלא ייבאנו מאמריקה גם לגליזציה של מריחואנה

נכון לרגע כתיבת הטור הזה, הקלפיות באמריקה עוד לא נפתחו ולא ברור עד כמה גדולה הכאפה שהדמוקרטים קיבלו בבחירות אמצע הקדנציה, או מה יעשה הנשיא אובמה בשנתיים שנשארו לו להעביר בבית הלבן. בשביל לא מעט אנשים הסיפור האמיתי מתרחש בארבעה מקומות – בפלורידה, באלסקה, באורגון ובוושינגטון הבירה – שבהם התבקשו הבוחרים להכריע על הצעות שונות ללגליזציה של מריחואנה. בפלורידה מצביעים על לגליזציה של מריחואנה רפואית, ואילו בשתי המדינות האחרות ובוושינגטון הבירה מדובר באפשרות צריכה או גידול למטרות בילוי, באופן דומה למה שעשו בקולורדו ובמדינת וושינגטון ב־2012.

עוד מוקדם להעריך את השפעת הלגליזציה המלאה על שתי המדינות הללו, אולם מחקרים ומדידות ראשוניים מציגים תמונה מוצלחת למדי. בארבעת החודשים הראשונים ירדה הפשיעה בקולורדו בעשרה אחוזים, ואילו הכנסות המדינה ממסים עלו ב־3.5 מיליון דולר לחודש (כולל המיסוי על מריחואנה רפואית). בקולורדו עתידים להשתמש בכסף הזה לסיוע לבני נוער במצוקה, למכורים לסמים ולהשקעה בשירותי רפואה ציבוריים. גם במדינת וושינגטון כללה הלגליזציה צעדים חברתיים משלימים, בעיקר כאלה הקשורים למחקר ולחינוך בנושא. אף שמריחואנה נצרכת על ידי חלקים גדולים באוכלוסייה, השפעותיה מעולם לא נחקרו כראוי, בין השאר בגלל הקושי לקיים ניסוי המוני וארוך טווח בחומר שאינו חוקי.

ההצבעות שמתקיימות השבוע משתלבות בשינוי המהיר ביחס האמריקאי למריחואנה. בחצי מהמדינות אישרו מריחואנה לצרכים רפואיים, וקבלת האישור קלה בהרבה מאשר בישראל. מהפך חשוב יותר מתרחש במדינות שבהן אחזקת מריחואנה לשימוש עצמי כבר איננה עברה. חלק מהמוטיבציה לאישור השימוש במריחואנה נובע גם מההכרה בנזק העצום שגרמו שלושה עשורים של “מלחמה בסמים“. צריכת החומרים האסורים לא פחתה, אבל בתי הכלא התמלאו במיליוני חשודים בשימוש עצמי – רובם שחורים ובני מיעוטים.

כיום ברור שסמים נותרו אתגר חברתי עצום, אבל ההפללה של חלקים משמעותיים באוכלוסייה אינה מביאה תועלת, אלא הופכת לבעיה חמורה כשלעצמה. ובינתיים, בישראל, היחס למריחואנה ולסמים בכלל נותר דומה לזה של שכנינו במזרח התיכון, ולא לזה של שאר מדינות המערב. אף שהמפכ“ל דנינו אמר ש“לא מעניין אותי מי שמעשן ג‘וינט במרפסת“, כמות המעצרים בשל עברות סמים עלתה בארבעה אחוזים ב־2013. אחוז עברות סמים מסך כל העברות הוא 11 – מעל 30 אלף מעצרים בשנה, מתוכם כ־22 אלף מעצרים על שימוש עצמי. כמה אנשים נורמטיבים לחלוטין מסתובבים עם תיק פלילי בגלל מדיניות הסמים הישראלית? לכמה צעירים ממעמד כלכלי נמוך נהרס העתיד בגלל מעשה נורמטיבי ולא מזיק?

מטעמים טקטיים, עיקר הדיון בלגליזציה בישראל מתמקד במריחואנה רפואית. אבל אין טעם להתחסד: הסיפור האמיתי הוא הוא הצריכה הפרטית, שהיא חלק מתרבות הפנאי ואורח החיים של מאות אלפי ישראלים. בין כל השיט שאנחנו מייבאים מאמריקה, הגיע הזמן שגם ניקח משהו מהדברים הטובים. הגיע הזמן להפסיק את ההפללה ההמונית: לגליזציה עכשיו!