גבעת עמל הוא סיפורה של מדינת ישראל על רגל אחת
"המערכת לא יכולה להמשיך לשרת, בשם החוק, שכבה צרה שצברה עושר דמיוני ורוצה כעת להכפיל או לשלש אותו". הטור של נועם שיזף
חצי שעה. זה הזמן, פחות או יותר, שנדרש השבוע למשטרת ישראל לפנות שמונה משפחות נוספות מגבעת עמל, שם עומדים לקום ארבעה מגדלי יוקרה בנוסח מתחםYoo שמעבר לכביש. 75 אחוז מהשטח של גבעת עמל מצוי בבעלות יצחק תשובה, והיתר שייך לעיריית תל אביב ולמשפחת כוזהינוף. לפני שבועיים חשף עיתון “הארץ" את התרגיל שערכה העירייה כדי לא ללכלך את הידיים בפינוי התושבים. על פי ההסכם מול תשובה כל פינוי התושבים הוא באחריותו, ורק כשהוא יסתיים תקבל חברת אלעד מגורים שבבעלותו אישורי בנייה. כך תקבל העירייה לרשותה את השטח נקי מתושבים, ותשובה יחטוף את האש הציבורית.
אם מישהו שמע את קולם של חברי מועצת העיר ממרצ, עיר לכולנו או רוב העיר בנושא – הוא מוזמן לפנות למדור. כשהעירייה מסלקת אנשים מהבית, לכו תחפשו את הנציגים שלכם. מי שכן לוקחת חלק פעיל במאבק למען גבעת עמל היא שלי דביר, שבחרה לא להיכנס עם עיר לכולנו לקואליציה העירונית. בזמנו ביקרתי את דביר על שהתפלגה מעיר לכולנו, אבל בדיעבד טעיתי, ואת העבודה שלה מרגישים יותר מעשרה חברי קואליציה. דביר הייתה גם בין מובילי ההתנגדות לעסקת הדולפינריום המפוקפקת בין העירייה ליוסף בוכמן, וגם על הניצחון שנרשם שם לאחרונה מגיעים לה שבחים.
בגבעת עמל לא היו השבוע ניצחונות וכנראה גם לא יהיו. הקרקע פשוט שווה יותר מדי כסף. הסיפור הזה הוא קיצור תולדות המדינה על רגל אחת: תושבי הכפר הפלסטיני שהיו שם סולקו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור, במקומם יושבו משפחות מדרום תל אביב שנמלטו מהקרבות ביפו. בניגוד לנוהג בכל מקום אחר במדינה, אותם תושבים לא קיבלו את הקרקע לבעלותם אחרי המלחמה, וזו התגלגלה לידי בנק הפועלים (שהיה אז בבעלות ההסתדרות), ומשם לטייקונים דנקנר ותשובה. גירוש, הלאמה, הפרטה ועוד גירוש – ובסוף יש טייקון שרושם שורת רווח מופרכת ושליחי ציבור כמו רון חולדאי שפועלים יד ביד איתו.
את השיטה הזו אי אפשר לנצח מתוך ההיגיון שלה. גם אם תשובה רכש את הקרקע באופן חוקי, זה החוק שצריך להשתנות (מה שנכון גם לזכויות שלו על מאגרי הגז). ואם יוסף בוכמן הזניח את הדולפינריום במשך עשורים כדי לסחוט מיליארדים מהעירייה, הגיע הזמן להפקיע את זכויותיו במתחם.
המערכת לא יכולה להמשיך לשרת, בשם החוק, שכבה צרה שצברה עושר דמיוני ורוצה כעת להכפיל או לשלש אותו, אף שגם אם תשובה ובוכמן יחיו עוד 200 שנה הם לא יצליחו לבזבז את המיליארדים האלו. זכויות הטייקונים אינן מעניינות אותי, תושבי גבעת עמל חשובים יותר. “השיח הכלכלי הפך אלים ומוקצן", התלוננה נגידת בנק ישראל קרנית פלוג לפני השבוע. קשקוש. זו המציאות הישראלית שהפכה אלימה וקיצונית. אנשים הושלכו מביתם בשביל להפוך מישהו אחר למולטי מיליארדר. זו האלימות. זו הקיצוניות. תעצרו אותה, ותראו שגם השיח יהפוך נעים יותר.
