זיכרו: ילדה בת 6 נאנסה. האנס חויב לבצע 250 שעות התנדבות

"בשלהי שנת 2015 הגיעה המתלוננת לדירתו של הנאשם כדי להכין שיעורי בית עם אחיו הצעיר. כעבור זמן מה, ולאחר שבני הבית עזבו את הדירה והנאשם והמתלוננת נותרו לבדם, נעלה המתלוננת את נעליה על מנת לעזוב את הדירה, והנאשם, שלבש בשלב זה רק תחתונים, נעל את דלת החדר בו הייתה המתלוננת וניסה לפשוט את חצאיתה, אך היא לבשה אותה בחזרה. בתגובה לכך, לפת הנאשם את ידה של המתלוננת בידו האחת ובידו השנייה הפשיט את חצאיתה, מכנסיה ותחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. לאחר מספר דקות וכששמע את אחיו שב לדירה, שחרר את המתלוננת. הקטינה התלבשה ועזבה את הדירה במהירות".

כך מתאר בית המשפט השלום לנוער את המעשים שביצע פלוני, כיום נער בן 19 ששמו חסוי בפרסום, בשכנתו כשהיא הייתה בת שש שנים בלבד. תקראו זאת שוב. בת שש שנים בלבד. מדובר בתיאור קשה מנשוא. הדמיון מתחיל לנדוד, ומה שעובר בראש הוא תמונה אחת של ילדה תמימה, רכה בשנים, שכל אשר רצתה לעשות הוא להכין שיעורים עם חברה לכיתה. מקריאת פסק הדין עולה שמדובר בשתי משפחות מרובות ילדים שקיימים ביניהם יחסי חברות קרובים. קשה שלא לחשוב על כך שדבר כזה יכול לקרות לכל אחת מאתנו. אנחנו סומכות על אנשים ומפקידות בידיהם את היקר לנו מכל. זהו טבע האדם – לסמוך על אנשים אחרים, מתוך מחשבה ש"לי זה לא יקרה".

צעדת השרמוטות 2019 בתל אביב (צילום: אורן זיו)

ואולם לעיתים קרובות מדי המציאות מתנפצת בפנים. כנשים אנחנו מוקפות מרגע היוולדנו בסכנות שונות. הסטטיסטיקה מראה שלרוב, הסכנות האלה מגיעות דווקא מבית – מהאנשים הקרובים ביותר, אלו שלכאורה אמורים לשמור עלינו ולהבטיח שלא יאונה לנו כל רע. וכך גם היה במקרה הקשה הזה. אמנם אין מדובר בקרוב משפחה, אבל יחסי הקרבה והאמון בין המשפחות היו קרובים מאוד, עד שקשה לא לראות באותו נער צעיר קרוב משפחה. דמיינו לרגע – אם הייתם מגלים שמישהו קרוב פגע כך בבת שלכם, בנכדה שלכם, באחיינית או אפילו בבת של מישהו קרוב אליכם. לא צריך להיות הורה כדי להזדעזע. לא צריך להיות עובדת סוציאלית או פסיכולוגית כדי להבין את ההשלכה הקשה של המעשים החמורים על ילדה צעירה.

ובכל זאת, בית המשפט כנראה ראה את הדברים אחרת, כיוון שהשופטת החליטה שלא להרשיע את הנאשם ובחרה להטיל עליו 250 שעות לתועלת הציבור. מבולבלים? גם אנחנו. קשה להבין את ההחלטה התמוהה הזו. מדובר בעבירות המין הקשות ביותר הנמצאות בספר החוקים, שהנאשם הודה בהן כחלק מהסדר שאליו הגיע עם הפרקליטות. כל אשר נותר לבית המשפט לקבוע הוא את העונש המתאים למעשים אלו.

וחשוב אולי לציין: לא מדובר היה במעשה חד פעמי, אלא במעשים חוזרים שביצע הנאשם בילדה במשך לא פחות משנתיים. אבל היי, הוא לא הבין מה הוא עושה, נכון?

נכון שכאשר דנים בעניינם של קטינים, בית המשפט מחויב לתת משקל כבד יותר לשיקולי שיקום. ואכן נכתב כי הנאשם עבר דרך כבירה, כביכול, בשיקומו. נשאלת השאלה, האם נקודת האיזון שעליה החליט בית המשפט היא נכונה. רבות נכתב על השאלה האם ענישה, בפרט כאשר מדובר בקטינים, היא הרכיב החשוב ביותר בהליך הפלילי. האם עקרונות כמו גמול, עין תחת עין והרתעה, הם לבדם אמורים להנחות את בית המשפט בבואו לקבוע את העונש הראוי. מחקרים רבים מראים שאכן ענישה מחמירה מדי פשוט לא עובדת, ודווקא ההפך הוא הנכון – לעיתים ענישה מחמירה אף פוגעת בפוטנציאל השיקום ובאפשרות שהנאשם יחזור לדרך הישר ולא יהווה יותר נטל כלכלי על החברה.

ובכל זאת, כשמדובר בעבירות מין, ובמיוחד בעבירות מין בקטינים, קשה שלא לתהות האם לא הכרחי לקבוע ענישה ממשית. אנחנו כמובן סבורות שהתשובה לכך חיובית. והסיבה לכך היא פשוטה – לענישה כן יש חשיבות. גם עבור המתלוננת עצמה, כדי להבין שכל הייסורים שהיא עברה לא היו לשווא, וגם עבור החברה כולה. בעולם שבו ילדות, נערות ונשים, חשופות לסכנה ממשית כמעט בכל המרחבים – הן הפרטיים והן הציבוריים – לא ניתן שבית המשפט יעמוד מנגד ויעדיף את שיקולי השיקום של נאשמים. המסר הברור שעולה כאן הוא זילות במעשים החמורים שבוצעו במתלוננות.

כאשר בית המשפט קובע עונש (אם בכל לאפשר לקרוא לזה ככה) כה נמוך בגין ביצוע עבירות מין כה חמורות – המסקנה הישירה היא שהאינטרס של הנאשם גובר על האינטרס של המתלוננת

אם נדמה את ההליך הפלילי לכפות מאזניים, הרי שהמעשים החמורים של הנאשם עומדים על כף אחת ומולם עומדות נסיבות אחרות, מקלות יותר, המצדיקות סטייה מעונש ההולם את המעשים. כאשר בית המשפט קובע עונש (אם בכל לאפשר לקרוא לזה ככה) כה נמוך בגין ביצוע עבירות מין כה חמורות – המסקנה הישירה היא שהאינטרס של הנאשם גובר על האינטרס של המתלוננת.

מעניין לציין שמלבד שיקול השיקום, ציין בית המשפט בגזר הדין גם את העובדה שהמעשים שביצע הנאשם בוצעו כשהוא היה בן 14, כלומר כשנתיים בלבד מגיל האחריות הפלילית. לעמדת בית המשפט, מדובר בגיל צעיר מאוד, שבו הרצון של הנאשם עוד לא התגבש וקשה לייחס לו כוונה או הבנה למעשים שהוא ביצע. במילים אחרות, בית המשפט אומר – הוא לא הבין מה הוא עושה. מדובר, כמובן, בתפיסה שפשוט לא תואמת את המציאות העכשווית. מחקרים מראים שגיל החשיפה הממוצע לפורנו הוא 8 שנים והגיל הממוצע לקיום יחסי מין בפעם הראשונה הולך ויורד עם השנים. קשה לקבל ברצינות את הטענה שנערים בגיל הזה עדיין לא יודעים מה הם עושים, במיוחד כשהמתלוננת היא ילדה כה צעירה.

הכי פוליטית שיש. צעדת השרמוטות 2021 (צילום באדיבות "כולן")

וחשוב אולי לציין: לא מדובר היה במעשה חד פעמי, אלא במעשים חוזרים שביצע הנאשם בילדה במשך לא פחות משנתיים. אבל היי, הוא לא הבין מה הוא עושה, נכון? בשורה התחתונה, קריאת גזר הדין מעוררת זעם. אחת המטרות של ההליך הפלילי, בעיקר בעבירות מין, היא לתת מזור למתלוננות. קשיים רבים כל כך נערמים על מתלוננות בבואן להגיש תלונה על ביצוע עבירות מין. החל מחקירות משפילות במשטרה, עימותים קשים וטריגריים, חקירות חוזרות בבית המשפט, תשאולים, פקפוקים, סחיטה נפשית, פלשבקים, חוסר אמון, התנערות הסביבה הקרובה וקושי משמעותי בשיקום. צריך כוחות אדירים כדי להחליט שהן מקריבות את כל זה בשביל שייעשה צדק.

והנה, עד שהן עוברות את כל השלבים המתישים והקשים האלה, ועד שהן מגיעות לפסגה המיוחלת – גזר הדין – מקבל הנאשם עונש מגוחך. במחי יד נמחקים כל הסבל, הלילות ללא שינה, הסיוטים והטריגרים. בית המשפט נמנע מהרשעת הנאשם כדי שלא יהיה לו כתם בהמשך החיים. והכתם שלך? את כבר תתמודדי איתו לבד. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים נפגוש באותו נער כשהוא כבר בעל תפקיד בכיר בחברה ציבורית. אכן, את השיקום שלו הוא עשה בהצלחה ואולי הוא באמת אדם טוב יותר.

והמתלוננת? עתידה לוט בערפל. יכול להיות שהיא תמצא את הכוחות הנפשיים לעבור שיקום, ויכול להיות שהיא תדחיק את המעשים ותאבד אמון במערכת. יכול להיות שהיא תנעל את התקופה הזו במגירה ותתגבר על הטראומה ואף תבנה לעצמה חיים נורמטיביים, ורק ברגעים קשים במיוחד יעברו לנגד עיניה הזיכרונות הקשים כסרט רץ. ואולי, רק אולי, הטראומה תשתלט על חייה, והיא תמצא את עצמה במעגל פגיעה שקשה לצאת ממנו. דבר אחד בטוח – החיים של המתלוננת והעתיד שלה לא מעניינים את המערכת. תזכרו זאת היטב – ילדה בת 6 נאנסה, והאנס חויב לבצע 250 שעות התנדבות.