כן, לא, שחור, לבן

1.

זוכרים את הבחורות שאמרו לא? זו איננה פרובוקציה אנטי-פמיניסטית, זו שאלה בטריוויה. היה פעם ז'אנר כזה: דיווח נלהב על ישראליות שמצאו חן בעיניו של כוכב בינלאומי זה או אחר, אך מכיון שנשות ארץ ישראל שומרות את עצמן לאיציק הנכון, או לפחות לאיציק כלשהו,

אז הן אמרו לא – אמירה כה מוסרית שהיה שווה לדווח עליה בעיתונים. היתה הנערה שאמרה לא לדון מקלין, היתה זו שסירבה לאלביס, והיתה עוד אחת שויתרה על פרדי מרקורי (הימור משתלם ביותר, בהתחשב בעובדה שהוא מת מאיידס). אז להגיד לא, הבנתי בנערותי,

הוא הדבר האצילי ביותר שאפשר לעשות בכל סיטואציה. וכך עשיתי. אבל תמיד תהיתי, בנבכי לבבי, מה היה קורה אילו הייתי מאלה שאומרים כן, כדרך חיים. מה היה קורה אם הייתי רואה בעצמי, במקום כוח מתנגד – כוח מאשר, וממשיך הלאה, וזורם בכיף. תשובה ללא שאלה? גם אני חשבתי ככה, עד שפגשתי השבוע את דורון. האיש שגדל איתי באותה שכונה, למד באותה כיתה, הלך לאותם חוגים – רק שבמקום לומר לא, אמר כן כל חייו.

2.

הוא אמר כן כאשר המורה הושיבה אותו כל שנה מחדש ליד הילד הכי מגעיל בשכבה, זה שנהג לגרד פצעים ולאכול את הגירודים; הוא אמר כן כאשר הוריו שלחו אותו למגמה ריאלית, למרות שהיה פילוסוף וחולם וקורא ספרים אובססיבי; אמר כן כשכולם נרשמו לאוניברסיטה, ואמר כן כשכולם נסעו להודו, אלא שכאן חלה תפנית בעלילה:

בהודו פגש בחורה גרמניה גבוהה ודקת עצמות עם עיניים גדולות וכחולות, בשם אולריקה. ואמר לה כן, והם התחתנו, ונשארו בהודו עשרים שנה בערך. אולריקה היתה מסוכסכת עמוקות עם משפחתה, והספיק לה ביקור אחד בארץ להבין שזו לא אופציה, וכך, בלי שממש החליטו על זה, הם נשארו בהודו שנה אחרי שנה אחרי שנה. עד שאולריקה חלתה בסרטן.

3.

לא היתה שום דרך לטפל בה בהודו, ולא היה להם כסף לבית חולים בגרמניה – בשלב הזה לא היה לה כבר ביטוח בריאות תקף, מסיבות בירוקרטיות מסובכות. ואז דורון אמר כן למשהו באמת קיצוני: אחד מבאי ביתם בהודו היה סוחר סמים זעיר, שחיפש הזדמנות לגדול, וכך יצא שכאשר הם נסעו לגרמניה לטיפולים, דורון שלח לעצמו משלוח גדול של ספרים עם מדבקות של ״אמזון הודו״, מדבקות שהיו מודפסות בדיו שהכילה אקסטזי. הוא הבריח קרוב למאה ספרים כאלה.

החדשות הטובות: הוא לא נתפס. הרעות: מצבה הורע כל כך, שעד שהיה בידו מספיק כסף לניתוח, כבר לא היה בו צורך. היא נפטרה שבוע אחרי שהתשלום המלא נחת בחשבון הבנק שלו.

4.

בגיל 40 נחת חזרה בישראל, המום ואבוד ועם בוחטה של כסף מזומן. אחיו, שלא ידע מכל הסיפור הזה, אמר לו: בוא נפתח חומוסיה ממש טובה באיזור המשרדים של בני ברק. אין אחת ממש טובה בכל האיזור, ויש כל כך הרבה עורכי דין צעירים, ופקידות קמצניות, וכמה אפשר ללכת לארקפה במגדלי בסר?

וזהו. פתחו. העסק קיים ומרוויח. כל הכסף של האקסטזי זורם עכשיו לתוך בטנם של עורכי דין מתחילים שאוהבים חומוס עם שם ערבי, והשגחת בד״צ, ומיזוג מקפיא. ודורון –

ישבתי איתו השבוע בחוף הים, היכן שישבנו אינספור פעמים כאשר היינו ילדים, ונערים, וגברים צעירים, שנים לפני שאמר ״כן״ עד כדי כך שנעלם מחיי, והוא אמר: ״מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה?״ אמרתי, ״שנאצר ימות אמן.״ הוא לקח שכטה מהסיגריה האלקטרונית שלו ואמר, ״אתה כזה מתחמק. תמיד היית.״
״נכון,״ אמרתי. ״ומה אתה מאחל לעצמך?״
״אני?״ הוא אמר. ״אני…״
הגלים השקטים של הים והלילה והחול בכפות הרגליים סחפו את מחשבותיו, והוא לא השלים את המשפט.