כסף הוא כוח? לא כשמדברים על הקהילה הגאה בישראל

כוונת משרד התיירות להשקיע סכום עתק בקמפיין לעידוד תיירות גאה הביאה חלקים בקהילה לאיים בהחרמת מצעד הגאווה בתל אביב. קודם תשקיעו בנו, אחר כך תתפארו בישראל הליברלית, אמרו. השבוע החליט המשרד להשעות את התקציב, כיוון שהמצעד עלול להפוך למפגן מחאה. אי אפשר להדגים טוב יותר אירוניה.

מי שלא בקיא במאבקיה של הקהילה הגאה בארץ אל מול המחוקקים, עלול לחשוב שההתרחשויות האחרונות הן תוצאה של פריבילגיה פוליטית. המצעד עשה את שלו – המצעד יכול ללכת? נכון, המצעד בתל אביב שונה בתכלית ממצעדים בשאר הארץ: אלו מחאות בחיתוליהן שקשה לא להתרגש מהן. אבל איך הפך יום צבעוני ושמח לנייר לקמוס המעיד על מצבה של הקהילה בישראל, שלא לומר מחוץ לתל אביב?

הסיבה לכך שכשאומרים "מצעד הגאווה" ברור לכולם כי מדובר בזה המתקיים בתל אביב, היא כסף. ה"יכולת" לאיים בחרם על המצעד – מה שאגב לא עשה אף ארגון גאה – לא נבעה ממשקלה הפוליטי של קהילת הלהט"ב בישראל. היא הגיעה מההכרה בכוחה הכלכלי, וכשזה מגיע לקהילה הזאת, הפלא ופלא: אלו שני דברים שונים בתכלית. גם ממשלת ישראל מבינה את זה, והיא יודעת לכוון לכיסים העמוקים באמת: תיירים הומואים.

קצת מספרים: בשנה שעברה השתתפו במצעד הגאווה בעיר כ-180 אלף איש, מתוכם כ-30 אלף תיירים שחוזרים לישראל בכל שנה לרגל אירועי הגאווה. בממוצע, תייר גאה שוהה בישראל 3.5 ימים ומוציא כ-275 דולר ליום – 40 אחוז יותר מתיירים אחרים.

השבוע הורשע ישי שליסל ברצח שירה בנקי ז"ל, אבל בית המשפט נמנע מלהגדיר את המעשה כפשע שנאה. רק ערב קודם הודיע משרד התיירות על הקפאת התקציב, שכרגע גורלו מעורפל, אבל דבר אחד נותר ברור: אי אפשר להתכחש יותר לאחיזה הרפה מדי של הקהילה הגאה במרחב הפוליטי בישראל.