זה לא קרה מיד, אבל באופן טבעי, לאירועים משני חיים כמו ה-7.10 נוצר מבול של יצירות טלוויזיוניות העוסקות באסון, ובהשלכות שלו. לפעמים אלה סדרות שמתייחסות ישירות לאסון ("היום שלא נגמר"), לפעמים אלה סדרות שמתעסקות בזווית הצבאית למחדל ("מה קרה לצה"ל"), וכמובן ראיונות עם השבויים שחזרו ב"עובדה" או סיפורי גבורה מהחזית כמו בסדרה "גיבורים". ומקץ שנתיים ליום ששינה את חיינו, אפשר בזהירות מתבקשת גם לתת בהן סימנים. מדובר בדרך כלל ביצירות שמתמקדות בחורבון. באופן טבעי, הסדרות והסרטים שנוצרו קרוב לרצח בחרו להתמקד בזיכרון: בסיפור הכרונולוגי של מה קרה, באנשים שהלכו לאיבוד, במאבק למען אלה שהיו בשבי ומאז חזרו.
>>

ואז, יחסית מתחת לרדאר, מגיעה סדרה ששוברת גם את החוקים האלה. בעיתוי לא מקרי, ימים ספורים לאחר השלמת העסקה וחזרת 20 החטופים החיים לשטח ישראל, עלתה לשידור בכאן 11 הסדרה הדוקומנטרית "כפר עזה – 95% גן עדן", מאת היוצרת קרין קיינר (שיצרה גם את "טבריה – מתחת לקו האדום". אני מזהה הרגל עם מקף). זו סדרה בת שלושה פרקים שמתעדת את הסיפור של הקיבוץ ש-64 מבניו נרצחו באותו יום ארור, ו-19 נוספים נחטפו לרצועת עזה. ולמרות שהיה אפשר בקלות להתעסק אך ורק בחורבן ובכאב, "95% גן עדן" בחרה ללכת בדרך אחרת.

זו לא סדרה על מוות, זו סדרה על חיים. סדרה על האנשים שמרכיבים את הקיבוץ – משפחת אפשטיין, שבנה נטע ז"ל הקריב את עצמו באופן הירואי למען אחרים, או יונתן שמריז, שאיבד את אחיו אלון ז"ל בתקרית מזעזעת, והפך בעל כורחו למנהיג. אבל היא גם סדרה על החיים שהיו לפני הטבח, על ההיסטוריה של הקיבוץ, על האופטימיות והרוח הצעירה ששררה במקום, עד שנחרב. ומעל הכל, זו סדרה על הניסיון לבנות את היום שאחרי. להמשיך מהנקודה השלילית הזאת, למקום סביר יותר. לסוג של אופק.

מהבחינה הזו, לא מדובר בסדרה הירואית. הגיבורים שלה הם בני אדם, במלוא מובן המילה. הם מכילים בתוכם את הדילמות המוסריות, את מאבקי הכוח והאינטריגות (אפרופו הבחירות לראשות מועצת שער הנגב, שנעשתה ע"י תושבים שפונו מהקיבוצים לבתי מלון), את הוויכוחים הפנימיים, את המעמדות ההיסטוריים ומעל הכל את השאלה היסודית: האם לחזור לכפר עזה או לבנות בית חדש, במקום אחר? יש בה גבורה ואומץ וכוחות נפש מדהימים, אבל מופיעה בה גם לא מעט חולשה טבעית ומובנת – וזה מאוד עוזר ביכולת להזדהות ולהתחבר אליה.

"כפר עזה – 95% גן עדן". (צילום: קרין קיינר ונעם שוגנובסקי, כאן 11)

הסדרה כמעט מלווה את האסון כרונולוגית – הפרק הראשון עוסק בעיקר בחורבן הבלתי נתפס שעבר על הקיבוץ, הפרק השני עוסק בתהליך הקימה ממנו – המאבק למען החטופים, וטקס הזיכרון הלאומי שהוקם ע"י שמריז והתנועה שהקים, "קומו". במוקד הפרק השלישי גם מגיע התהליך שבו מתחילה החזרה הביתה – גם של המפונים, אבל גם של החטופים שחזרו בעסקה האחרונה (כולל גלי וזיו ברמן), וסיפקו סוג של "הפי אנד" מהמציאות. זה היה סיפור ספציפי, על קיבוץ ספציפי, שמשליך מתוכו על כלל המדינה שבה הוא חי.

"קיבוץ כפר עזה מנוהל בדיוק כמו מדינת ישראל", אמר שם מישהו במהלך הסדרה, ואני חשבתי שהמשפט הזה אולי גם משדר משהו עמוק יותר. כי הסיפורים של כפר עזה לא נשארו שם, אלא חלחלו גם ליתר החברה הישראלית – בוויכוח שבין רצון בדו קיום לבין זעם מוצדק על עזתים, במאבקים הפנימיים בתוך החברה (ובחשש שהם יגרמו נזק גדול יותר), ובשאלה הקיומית העמוקה, שהיא למה בעצם להישאר במקום הזה? איך אפשר להמשיך ולחיות כאן, בידיעה שמתישהו תחושת הכאוס והחורבן של 7.10 עלולה לחזור על עצמה?

"כפר עזה – 95% גן עדן". (צילום: קרין קיינר ונעם שוגנובסקי, כאן 11)

ולמרות שהסדרה נמנעת מקלישאות, המסקנה שנבעה ממנה היא – מה לעשות – קלישאתית: שהאנשים ינצחו. האנשים של כפר עזה, כמו חלק גדול מהאנשים של מדינת ישראל, היא רוח העם החיובית והיצרנית שניצחה את הפוליטיקאים ביצירת לחץ מימוש עסקת החטופים. היא גם ניצחה בקיבוץ הזה, שאיכשהו הצליח להמשיך לחיות אחרי שעבר אפוקליפסה. אנשים שחוו את הכאב והחרדה הכי גדולים שיכולים להיות לאדם, שחוו אובדן מטורף, שהיו בחרדה איומה כשקרובי משפחה שלהם היו מאות ימים בעזה – ובכל זאת, אספו את עצמם והמשיכו לבנות את הבית.

לא פשוט להישאר אופטימי אחרי 7.10. בטח אחרי שחווינו את השנתיים האחרונות. האכזריות של הטבח, החרדות מהטילים שנפלו פה – מתימן ועד איראן, האטימות מצד השלטון ותחושת הבוז שמגיעה מכל האנשים שאמורים לנהל אותנו. כל אלו מייצרים מעין מעגל קסמים שמעורר ייאוש גדול, תחושה שהמקום המדהים והיפהפה הזה שבנינו אולי לא יכול להחזיק. שישראל, פרויקט שנבע מאופטימיות ותקווה, נפל קורבן לנוכלים שניצלו אותו, החריבו וממשיכים הלאה.

"כפר עזה – 95% גן עדן". (צילום: קרין קיינר ונעם שוגנובסקי, כאן 11)

אבל זה היה שבוע שבו מול הייאוש, האופטימיות הרימה ראש, בעיקר בזכות רוח האדם שנמצאת במקום הזה. ורואים אותה בעיניים של גיבורי הסדרה – את התקווה, את האופטימיות, את היצרניות ואת מה שהופך אותנו לגדולים באמת. ההיסטוריה היא תמיד מאבק בין הכוחות ששואפים קדימה לכוחות שרוצים לחזור אחורה. כל מאבק בעולם הוא בסוף קרב התגוששות בין שני הכוחות החזקים האלה. והצד שמחפש שנחזור אחורה הוא חזק ומבוסס, יש לו תקשורת וכסף ושלטון. אבל מולו עומדת החברה הישראלית הבריאה שרוצה קדימה. זה לא מחנאות, זו הישרדות מובהקת. כמו שמה של הסדרה, היא לא מתעלמת מ-5% הגיהנום. היא גרפית וקשה, אבל זה בעיקר בפרק הראשון שלה. בסוף, היא מסתכלת על 95% של גן עדן – ויודעת שבשביל גן העדן הזה שווה להילחם, ושווה להישאר אופטימי.

• ביקורת טלוויזיה https://timeout.co.il/topic/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%98%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%99%d7%96%d7%99%d7%94/
• שבעה באוקטובר https://timeout.co.il/topic/%d7%a9%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%91%d7%a8/
• דוקומנטרי https://timeout.co.il/topic/%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%98%d7%a8%d7%99/
• כאן 11 https://timeout.co.il/topic/%d7%9b%d7%90%d7%9f-11/
• המסך https://timeout.co.il/topic/%d7%98%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%99%d7%96%d7%99%d7%94/