"כשאתה מקיים את אורח החיים שאתה מאמין בו אז אתה מנצח גם אם הפסדת בבחירות"

יש טיפוסים שעצם הקיום שלהם הוא שוס. נגיד תתרנים, שחורים ג'ינג'ים, כורדים שאשכרה אלרגים לפול וגברים מעל גיל 60 עם שיער ארוך ומדובלל. האסוציאציה הראשונה שעולה בראש למשמע הקטגוריה האחרונה היא צביקה פיק, ומיד אחריו משתרכים שלמה גרוניך וסטיבן טיילור. אבל גבר מעל 60 עם שיער ארוך ומדובלל וגם זקן ארוך, והכל בצבע אפור דווקאי? זה כבר באמת נדיר. האדם היחיד שאני מכיר שעונה על ההגדרה הזו ולא פרש מהחיים הנורמטיביים לטובת רעיית עיזים או הנחיית סדנאות מודעות בגליל הוא פפה אללו, יו"ר מרצ בירושלים והאיש שהכי מזכיר את הדיוקן העצמי של ליאונרדו דה וינצ'י שתפגשו.

בקטע לא ברור הצליח אללו לשרוד כחבר מועצה בעיר הכי ימנית ודתית בישראל במשך 17 שנה, כולל שלוש שנים כסגן ראש העיר. כשהבן שלו, מיכאל, 35, תל אביבי בוגר סם שפיגל, התבשר שאביו החליט לרוץ נגד ניר ברקת בבחירות לראשות העיר ב־2013, הוא הבין שהמהלך הדון קישוטי הזה חייב להיות מתועד. הסרט שלו, "הקרב האחרון של פפה" (שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל ירושלים ויוקרן במוצ"ש 16.7 ב־21:00 בערוץ 8 של הוט), עוקב אחרי החודשים בהם אללו סיניור מנסה לשכנע את הירושלמים שסוציאליסט יליד פרו עם מבטא דרום אמריקאי כבד, עברית שבורה ולוק מאתגר יכול להיות ראש העיר. מהר מאוד מתברר שהמאבק העיקרי של אללו הוא בכלל מול חבריו לסיעת מרצ העירונית והארצית, שלא מאמינים שיש לו סיכוי וחושבים שההתעקשות שלו להמשיך במרוץ מזיקה למפלגה ולמטרותיה. אללו הבן משמש גם כדמות בסרט (הוא שיחק גם בסרט קצר בשם "קוץ" בבימויו שהוקרן בפסטיבל סרטי הסטודנטים של תל אביב ובפסטיבל חיפה), מאחר שהוא חוזר לגור עם ההורים במשך חודשי הקמפיין כדי לעזור לאביו.

באחת הסצנות החזקות בסרט נראה מיכאל יושב על מחשב ומעליו רוכן פפה ומכתיב לו סטטוס לעמוד הפייסבוק שלו. אללו ג'וניור מנסה לתקן את העברית של אביו אבל פפה מסרב ומכריז על עצמו כעילג גאה. "זה קשור לאינדיבידואליזם שלו", מספר מיכאל. "הוא רואה באותנטיות ערך ולכן חשוב לו להישאר עצמו, גם אם במחיר עילגות מסויימת. בתור ילד התביישתי מאוד בדיבור שלו, זו היתה פדיחה רצינית שמצד אחד הוא פוליטיקאי והכל ומצד שני יש לו דיבור עילג. תמיד היה לי רצון לתקן אותו אבל הוא כעס ולא אפשר לי. ואז, כשהגעתי לגיל 30 בערך, קלטתי עד כמה הציבור בירושלים אוהב את העילגות הזו שלו ורואה בה עדות למשהו אותנטי ובלתי אמצעי אצלו. האהדה הזו מתבטאת גם במספרים, ועובדה שבכל השנים בהן הוא בפוליטיקה העירונית, שזה מאז 99', למרצ היו 3 חברי מועצה מתוך 30 סה"כ, שזה 10%. זה מספר מטורף בהתחשב באוכלוסיה בעיר, זה כמו שלמרצ הארצית יהיו 12 חברי כנסת. אנשים לא רואים בפפה משהו מתנשא, בניגוד לתדמית של מרצ בכנסת, הוא לא אשכנזי ולא מדבר אליהם מגבוה, וזה מקסים אנשים".

מה לא אשכנזי? הוא מפרו, לא מתימן.

"פפה הוא ס"ט וזה מאוד חשוב לו. המשפחה שלו היגרה מטורקיה לפרו ושם הוא נולד. בכל מקרה, כשראיתי את האהדה לאבא שלי אמרתי 'בואנה, אם רק נתווך נכון יותר את המסרים שלו – השמים הם הגבול! הבעיה היא שהוא לא מסכים, כי ברגע שמתחילים לנסות 'לגהץ' אותו מבחינתו זה לא הוא יותר ולכן הוא מתנגד".

פפה יש רק אחד

מה שעושה את הסרט של אללו למיוחד ומענין הוא הפער בין הסגנון לתוכן. סגנונית, הסרט מזכיר סרטים אחרים של התלוות לפוליטיקאי במהלך בחירות: רגעים ביתיים שמראים שהמועמד הוא בשר ודם, סצנות של עבודת שטח, תיעוד של ישיבות מטה מתישות וקצת צבע מהרחוב שמראה מה חושב הישראלי המצוי על מושא הסרט. עד כאן זה נשמע אחד לאחד כמו הדוקו שעשתה ענת גורן על בוז'י אחרי ההפסד בבחירות האחרונות. אלא שפפה אללו אינו בוז'י הרצוג. למעשה, הוא ההפך ממנו. אללו בז לסקרים, לסוקרים ולסטטיסטיקות ולא מוכן להקשיב לצעירי מרצ הירושלמים שמסבירים שאין לו סיכוי לנצח ושהריצה שלו עשויה למשוך קולות מניר ברקת ולהביא למצב שמשה ליאון, המועמד של החרדים בעיר, יתמנה לראשות העיריה. בזמן שבוז'י מוצג בסרט אודותיו כמריונטה של ראובן אדלר, אללו לא מחזיק יועצים ומשקיע הרבה אנרגיות בריבים עם אשתו ובנו. "יש באבא שלי משהו כמעט דתי בכל מה שקשור לפוליטיקה", טוען מיכאל. "הוא חושב שאקטיביזם, ובכלל המאבק היומיומי על הערכים שלך, הם דרך חיים. לצאת להפגין כל שבוע, להילחם בטחנות רוח במועצת העיר ובסופו של דבר גם לרוץ לראשות העיר בלי שום סיכוי – זו המקבילה שלו לתפילות ושמירת המצוות של אדם דתי".

צופה ימני שיראה את הסרט שלך בטח יגיד שזה עוד דוקו שמבכה על מות השמאל ומציג את התהליך הזה כאובדן למדינה.

"מסכים שבהחלט יש בסרט אלמנט של השמאל ההולך ונעלם. בבסיס הסרט יש קונפליקט בין פפה, שמייצג פוליטיקה של פעם אבל לא במובן השלילי כמו שיאיר לפיד מתכוון, אלא במובן היפה של הליכה בעקבות ערכים ואידיאולוגיה. מולו ניצבים בני הדור הצעיר של מרצ שמבחינתם אבא שלי זה יצור שיצא ממוזיאון. הם אומרים לעצמם 'אתה רוצה להיות ראש עיר? איפה אתה חי?'. זה בעצם קרב בין פנטזיונר לפרגמטים, ואני חושב שהפרגמטיזם שלהם מייצג את בני הדור שלנו, ואני ביניהם, של אנשי שמאל צעירים שעיצבו את תודעתם אחרי רצח רבין".

מתוך "הקרב האחרון של פפה"

ניר ברקת מלוהק בסרט לתפקיד הדמון, גם אידיאולוגית (מזניח את מזרח העיר ובונה התנחלוית בתוך השכונות הפלסטיניות) וגם אישיותית (בניגוד לפפה שמעורב רגשית בפוליטיקה, ברקת מתנהל כאילו הכל ביזנס קר).

"ברקת הוא כמו יאיר לפיד. הוא נראה טוב, מדבר יפה ובעיקר הוא אדם פרגמטי שיודע להתאים את הכביכול אידיאולוגיה שלו למצב ולאינטרסים. אני חושב שהסרט מחפש לשאול מה זה בעצם ניצחון. האם זה שאתה לא בשלטון אומר בהכרח שהפסדת, או שאולי אם אתה מצליח לקיים את אורח החיים שאתה מאמין בו אז אתה מנצח גם אם הפסדת בבחירות. האישיות הפוליטית של פפה משפיעה גם עליו בתור דמות קולנועית, כי מה שיפה אצלו זה שהוא אדם שממש לא מודע למצלמה ולא אכפת לו ממנה. כל מה שעניין אותו זה המירוץ שלו, והנוכחות של המצלמה לא רק שלא גרמה לו לשנות את ההתנהגות שלו, מה שברור שהיה קורה עם ברקת או לפיד למשל, אלא להיפך – היא נתנה לו כוח".

אגב, למה אתה קורא לו פפה ולא אבא?

"כי ככה הוא לימד אותי להגיד, תמיד היה אומר לי בתור ילד 'תגיד אמא, תגיד פפה', לעולם לא 'אבא'. כל פעם ששאלתי אותו על זה הוא הסביר שאבא יש לכולם אבל פפה יש רק אחד, וזה מה שעושה אותו מיוחד. אני חושב שזה קשור גם לאופי שלו, ולזה שעם כמה שהוא סוציאליסט – חשוב לו מאוד להיות אינדיבידואל, ובכל מחיר".

הסרט "הקרב האחרון של פפה", מוצ"ש (16.7) ב־21:00 בערוץ 8 של HOT