כשהתודעה עושה שפגט

על סינים, נתניהו, ושני אנשי ביטחון ענקיים עם בליטות חשודות במעיל

סלפיש. יובל רוביצ'ק
סלפיש. יובל רוביצ'ק
25 בפברואר 2015

אני אוהב את הרגעים האלה, שלפתע המציאות משתנה לך מתחת לרגליים, כמו שטיח פרסי שהפך פתאום לשטיח איראני. ואם לדייק יותר, זה לא שהמציאות משתנה – פרסי ואיראני לא עד כדי כך שונים, אחרי הכל – אלא שפתאום אתה נדרש לשנות את כל הדרך שבה אתה מביט בה. מה שאומר שעד עכשיו היית אידיוט. זה מאוד משחרר, להבין כמה אתה אידיוט.

נגיד, עיר הבירה של סין. אני זוכר את היום שבו התעוררנו, ולא היתה יותר פקין – היתה בייג'ינג. רוב הסינים לא ידעו שהם השתנו באותו לילה, אבל לפתע נעלמה עיר שלמה, ובמקומה צצה אחרת, חדשה, וחוץ מברווז פקין וכלבים פקינזים שמשום מה התעקשו להישאר כשהיו, כל השאר הפכו לבייג'ינאים, והכל בגלל שמהרגע שבו ניקסון נחת בסין התחלנו להביט בהם מקרוב, ותודעתנו עשתה וופ וופ וופ והתמתחה – כמו, למשל, מה שקורה לה עכשיו,

עקב מלחמת ידיעות אחרונות בנתניהו, שהיא נגזרת ממלחמתם בישראל היום, עיתון שהמודל הכלכלי שלו הוא "מרוויחים מהימורים, מפסידים מעיתונות – העיקר שקנינו ראש ממשלה", אבל כתוצאה מכך אנחנו נחשפים לכזאת מניפולציה גסה (בכל רגע נתון יש ב־YNET לפחות שלוש כתבות איומות על נתניהו, תבדקו), שזה גורם אפילו לי, שמעולם לא נחשדתי באהדה לקיסר ולקיסרית מקיסריה, להרגיש שטוחנים לי את המוח. אבל רגע – אם אני כבר מפקפק במרכזיותם של "סיפורי שרה" בחיי, למה שלא אפקפק בניתוחי המצב הכלכלי? באיום האיראני? בתחזית מזג האוויר?

מה שמזכיר לי את אותו בר בהארלם, שנסענו אליו באמצע הלילה כי אמרו שיש שם ג'אז מהסוג שרק בניו יורק יכול לקרות, הדבר האמיתי והחייתי והבוער והוירטואוזי הזה, לא הגירסה המנומסת, המקומית, שהיא יותר תערוכה מוקפדת במוזיאון של מה שג'אז אמור להיות,

ונהג המונית הסיני לא רצה לתת לנו לרדת, "זה הארלם," אמר, "בחיים לא הורדתי פה אדם לבן אחרי שבע בערב," אבל אנחנו הובלנו על ידי באר שבעי חסון ואמיץ שהיה בצנחנים בלבנון, אז מבחינתו הארלם זה משחק ילדים, ורצנו בגשם אל המקום המואר הקטן, ששני אנשי ביטחון שחורים ענקים במעילי עור עמדו בכניסתו, ומתחת למעילים היתה לשניהם בליטה חשודה וברורה (הצנחן לשעבר הימר שזה עוזי מקוצר, אותו מיני תת־מקלע שזכה לתהילת עולם בניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן),

ונכנסנו פנימה. ואכן כן – זה קרה: מול עינינו התרחש נס, והחיה המיתית, הדרקון מהאגדות, הג'אז האבוד והמופלא שכולם אמרו שנכחד, צץ ועלה במלוא הדרו, וזה היה טוב כמו בסיפורים של יורם קניוק, כאילו לא עברה חצי מאה, כאילו לא המציאו עדיין את השיווק ואת המסחור ואת הפייסבוק ואת התחת של קים קרדשיאן כגיבור תרבות,

ולפתע,

שני אנשי הביטחון הענקיים נכנסו פנימה, ופתחו את המעילים עם הבליטה, והבליטות שלהם לא היו עוזי מקוצר ולא גלילון מוארך, אלא שתי חצוצרות, זה מה שהיה להם מתחת למעיל, חצוצרות, ושני הענקים הלוחשים הללו הניפו אותן אל שפתותיהם ופתחו ברבע שעה של גן עדן צרוף, של אלתור שכולו זהב ואש ואמת צרופה וליריות כואבת, ועצובה, אך מאופקת, וכשהם גמרו – אפילו שוכני המקום הקבועים היו נרגשים כל כך, שכמעט שכחו למחוא כפיים, והשניים נדו בראשם ניד קטן, הכניסו את החצוצרות חזרה למעיל, וחזרו החוצה, לשמור על דלת הכניסה.

וכשיצאנו לחכות למונית, פנה אליהם הבאר שבעי ה- לידם אני לא יכול לקרוא לו חסון, אבל אמיץ הוא נשאר – ואמר להם כמה היו נהדרים, והם אמרו תודה, והציעו לנו לחלוק איתם ג'וינט, והבחורה הצעירה שהיתה איתנו לקחה שכטה וצחקה ואמרה, "בארץ שלנו שומרים לא מעשנים בתפקיד," והם הביטו אחד בשני ואז בה, ואמרו לה:
"למה נראה לך שאנחנו שומרים?"
"אז מה אתם?" תהתה.
"חצוצרנים," אמרו.
"אז מה אתם עושים בחוץ?"
"דופקים ג'וינטים," הם אמרו. "מאיזה ארץ את? את לא יודעת שאסור לעשן בפנים?"

הרגעים האלה, שאתה אומר לעצמך, אוי, אני אידיוט. והתודעה, וופ וופ וופ, מתמתחת. זה מאוד משחרר, תאמינו לי, להבין עד כמה אתה אידיוט.