נשאר הקרייב: לאן נעלמו הרייבים של הניינטיז?

"היה מעבר תת קרקעי מתחת לאלנבי, במקום שכיום הג'חנון של אימא, והיה עוד אחד בסוף אלנבי, בכיכר המושבות אני חושב. היו לוקחים מלמעלה חשמל ופשוט באים עם פטיפונים, באמצע המעבר התת קרקעי הזה ועושים מסיבה". נזכר אופיר קינדלר ברייב של אינפיוז, ליין הדראם נ' בייס שהפיק מתחילת שנות האלפיים. אינפיוז לא היו לבד: 100 מטר, וונטה, סטריט פרידום, בנות לילית, FAT32, הטכנודרום – כל אלה ועוד ארגנו רייבים – מסיבות המוניות ולא בדיוק חוקיות שהתקיימו בשטחים אורבניים וסיפקו אלטרנטיבה זולה וחתרנית למועדונים בתל אביב.

הרייברים התל אביביים קיבלו השראה מהירושלמים. באמצע שנות ה־90, בזמן שבליינים התחנפו לסלקטורים במקומות כמו אלנבי 58 והאומן 17, היו אנשים שמצאו את עצמם מחוץ למועדונים, בין שמבחינה סגנונית ובין שמבחינה אידאולוגית, במחשבה שמסיבה לא צריכה להיות מוצר קפיטליסטי אלא כלי לשחרור המרחב והתודעה, וכך קבוצות כמו 100 מ' מתחת לאדמה ארגנו בירושלים מסיבות בחניונים, מלונות נטושים ושטחים אורבניים אחרים. בהמשך הם העתיקו את פעילותם לתל אביב והמשיכו לפעול תחת השם M1. וזה לא נגמר בניינטיז – גם בשנות האלפיים היה אפשר למצוא לצד מסיבה עם די.ג'יי מאמסטרדם רייב חינמי באיזה מוסך. היום כבר אין באמת דברים כאלה.
"בתקופה ההיא המשטרה לא כל כך הפריעה לנו", טוען קינדלר. "לא נראינו להם כמו סיכון רציני. במקרה הכי גרוע היו באים בשש־שבע בבוקר וסוגרים את המסיבה, היית רק דואג שלא יחרימו לך את הקופה וזהו, אבל בשלבים היותר מאוחרים כבר היו יותר פשיטות". עמית אדן, מאנשי סטריט פרידום וסולן הפוסי של לוסי, משער מדוע: "המנטליות של השוטר הישראלי נשארה כפי שהייתה, אבל השוטרים הבינו שאם אינפיוז עושים אירוע יכולים להגיע אלפי אנשים, וזה הלחיץ אותם מבחינה ביטחונית". לטענתו הם אף החלו לעקוב אחרי הסצנה. "היחידה המצלמת של המשטרה היתה מחפשת פוסטרים שנראו שחור לבן או אנדרגראונד, פוסטרים שאין להם כתובת. הם היו עושים שיעורי בית ומתקשרים לאינפוליין ומגיעים. אבל גם את זה פתרנו, זה עניין של תחכום".

קל להאשים את המשטרה, אך ייתכן שמדובר בהשלכה של צפיפות המגורים והג'נטריפיקציה. "קראו למסיבות שלנו מדרחוב אלנביץ'", מספר יוסי למפל, לשעבר מהוונטה וכיום מארגן פסטיבל הפנזינים. "עשינו בשנות ה־2000 מסיבות רחוב באלנבי וברוטשילד שממש לא היו חוקיות, עם כלוב פלדה מסביב למערכת וגנרטור באמצע הרחוב. היום דבר כזה לא היה מתאפשר". קינדלר נזכר למשל במקום בשם 1274, באזור גשר מעריב. "היה שם חצי חניון חצי מחסן מקורה כזה ועשינו בו הרבה מסיבות. מוזר לחשוב על זה כי זו הייתה שכונת פחונים באמצע תל אביב, והיום בכל האזורים האלה יש מגדלים".

ואולי פשוט נגמרה המסיבה? "לכל סצנה יש עליות וירידות", טוען למפל. "והיה רגע של רייבים. כל זה גם תלוי במסורת – אנשים שיצאו לרייבים ורוצים לעשות דברים כאלה".

אכן, אם דור ה־Y מעדיף להישאר בבית ולראות נטפליקס, למה שירצה להתעמת עם הרשויות ולארגן רייב? "הסיסטם כל כך סגר עלינו וקיבל איזה מיתוג שמפחיד אותנו ומסוכן לנו, ואנחנו אנשים טובים, לא רוצים לדבר עם השוטר", מסכם אדן. אבל הוא לא חושב שזה תירוץ. "אם הדבר שאתה עושה הוא אמיתי ונכון אף אחד לא יכול על זה – לא השוטר, לא השופטת בבית משפט, לא התובע. אני אומר שהכל בראש בסופו של דבר, זה שטויות, ואני לא חושב שמשהו השתנה. בישראל אנשים נכבו קצת, בארץ באמת קשה".

קווירייב – רייב בלוקיישן סודי יתקיים בחודש הבא בירושלים לכבוד מצעד הגאווה

הרייבים לא דפקו את הביט האחרון. בתל אביב יש עוד קבוצות אחדות שהתחפרו עמוק מתחת לאדמה ומרימות אירוע מפעם לפעם – לא תמצאו איוונט, תצטרכו להכיר מישהו שמכיר מישהו שיספר לכם איפה זה קורה. ירושלים פעילה קצת יותר, וקבוצה אחת שלא מפחדת להרים את הידיים לאוויר היא התלתליסטים. אולי הם פחות בראש האנטי קפיטליסטי, אבל כבר מעל לעשור שהם משתלטים על מקומות כמו מלון נטוש או בונקר ומרימים להם את הצורה. ב-6.6 הם יחגגו את מצעד הגאווה בירושלים ברייב יחד עם פאג וטיפולי הרמה. הלוקיישן עדיין שמור בסוד.