"לאקי האנק" לא צריכה הרבה בשביל להצטיין. ויש לה את בוב אודנקירק

ראינו כבר הרבה סצינות כמו סצינת הפתיחה של "לאקי האנק". יש פרופסור מבוגר, מזוקן וקצת עייף שרק מנסה לעבור את היום וסביבו חבורה של סטודנטים צעירים מדי, פוליטיקלי קורקט מדי, נרקיסיסטים מדי, בטלפון מדי. אחד מהם, בלתי מוכשר באופן חריג אפילו ביחס לקבוצת הייחוס שלו, לא רק מכריח את כולם לקרוא סיפור גרוע שלו אלא גם דורש מהפרופסור פידבק, והוא לוחץ ולוחץ ולוחץ עד שהפרופסור סוף סוף מתחיל לבעבע ואז לרתוח, ויוצא בנאום תוכחה מרהיב – שכמובן שהסטודנטית העירנית ביותר ממהרת להקליט בטלפון שלה, הכלי האולטימטיבי של הצעירים.

ראינו את הסצינה הזאת, בשינויים כאלה ואחרים, בסדרה מאוד דומה – "The Chair" של נטפליקס – גם היא מתרחשת בחוג לספרות של מחלקה בקולג' מנומנם למדי. ראינו אותה, רק בשפה האוקראינית, על פוליטיקה ולא על ספרות, ובכיתת תיכון ולא של מכללה ובביצועו של וולודימיר זלנסקי בפרק הראשון של הסיטקום שלו, "משרת העם", שהפך לימים ליריית הפתיחה של הקמפיין שלו לנשיאות אוקראינה (אנחנו כבר יודעים לאן הסיפור הזה המשיך). קראנו אותה בסוף של "חירות", הרומן של ג'ונתן פראנזן מ-2010, כשהטוויסט של "מרצה מצולם בלא ידיעתו הופך ויראלי" עוד היה טרי ורענן. אז איזה סיכוי כבר יש לסצינה כזאת ב"לאקי האנק"? ובכן, אין לה הרבה סיכוי להיות מקורית, אבל היא כן מצליחה להיות יפה ומשכנעת. בין היתר בגלל שמבצע אותה בוב אודנקירק, אבל גם בגלל שהיא מזניקה אותנו לתוך פרק פתיחה שאולי מורכב מהרבה מאוד גורמים שכבר ראינו בעבר – אבל דווקא בגלל שהוא לא מפתיע בתכנים שלו, הוא מפתיע בכמה שהוא פשוט מוצלח.

מסצינת הפתיחה הזאת "לאקי האנק" מעמיסה על הגיבור שלנו עוד שלל צרות, כולן מוכרות יחסית אבל כולן גם איכשהו מצליחות להיות כאן כיפיות וחינניות. יש לו מערכת יחסים שבורה עם אביו, גם הוא פרופסור, אבל בניו יורק, מפורסם ומצליח ממנו בהרבה. אשתו מתה שהם יעזבו את הפרבר הקטן בו הם תקועים אבל האנק לא באמת מסוגל לעשות את הצעד הזה. החוג שלו נמצא תחת סכין הקיצוצים האימתנית. הקולגות שלו לא מכבדים אותו, ואף יוזמים נגדו הצבעת אי-אמון, סצינה שמוגשת באותו פירוט ופנקנסנות בה מופיעה הצבעת האי-אמון הדרמטית בעונה הראשונה של "יורשים", רק שכאן הפרס שמונח על כף המאזניים בקושי שווה משהו, לא עבור המורדים בכס ולא עבור היושב עליו, וזה הופך את כל הסצינה למותחת ופאתטית, מרגשת ומצחיקה.

עבור אודנקירק, "לאקי האנק" היא בחירה לא שגרתית לפרויקט שעושים אחרי תפקיד של פעם בקריירה כמו שהיה לו בדמותו של ג'ימי מקגיל/סול גודמן: היא לא סדרה גדולה ובומבסטית. כנראה שיצפו בה הרבה פחות אנשים משצפו ב"סמוך על סול", שלא לדבר על "שובר שורות". זאת סדרת טלוויזיה עם לב של סרט אינדי מלפני 20 שנה, שהדבר הכי דרמטי שמאיים בה על הקומפורט זון של האנק הוא שאולי יפטרו אותו מעבודה שהוא סולד ממנה ממילא. סדרה שמקדישה לא מעט זמן מסך לתחום עניין נישתי אך מהנה כמו רצח אופי לארכיטיפים שונים של מרצים לספרות (מי יותר בלתי נסבל, המרצה שמגדירה עצמה בתור יוצרת מובילה בתחום "שירת תגובה פמיניסטית לספרות מהמאה ה-18" או המרצה שמדבר אך ורק בציטוטים של אלבר קאמי?).

אבל אודנקירק הוא לא השם היחיד שצריך לדבר עליו בהקשר של "לאקי האנק": הכותב והיוצר כאן הוא פול ליברשטיין – אחד הכותבים הראשיים של "המשרד", שגם גילם בה את טובי, איש ה-HR ההגון והממורמר, שנוא ליבו של מייקל סקוט. הטאץ' של ליברשטיין כאן מובהק, גם בדיאלוגים המצוינים (כמו ויכוח על האם הצבעת האי-אמון בהאנק מצדיקה שהוא יכונה "הנאשם" בדיונים) וגם בעובדה שהסדרה פורחת במיוחד בסצינות שעוסקות במכללה כמקום עבודה. ליברשטיין לוקח את החומרים עלילתיים כאן, שהיו יכולים בקלות להפוך לעוד דרמת משבר גיל עמידה בכיינית, ובונה מהם סדרה שנראית כמו דרמה אבל הלב שלה נוטה בבירור לצד הקומי, והאווירה הקולג'ית הבינונית והמנומנמת מזכירה, באופן משונה במיוחד, גרסה ריאליסטית של "קומיוניטי", רק מהצד של המרצים ולא של הסטודנטים.

"לאקי האנק" היא סדרה קטנה, נישתית ואינטלקטואלית. בהחלט יהיו צופים שלא יהיה להם כוח לפטפטת האינסופית שלה, לסוודרים ולספריות. זה לא לכולם – אבל מי שהוא כן קהל היעד שלה, כנראה שיתאהב בה מיידית. חיי האוניברסיטה נוטים להיראות כמו משהו חשוב במידה אינסופית כשאתה נמצא שם – וזניח, מנותק ופריבילגי לחלוטין כשאתה לא. "לאקי האנק" דורשת מהצופה להתאזן בשתי נקודות המבט האלו בו זמנית: כוחה הוא בקטנוניותה, אבל בשביל להנות ממנה צריך גם להתמסר לעובדה שבשביל המרצים הבינוניים במכללה הבינונית הזאת, היא גדולה יותר מהיקום כולו. למרבה הצער, זו גם מסוג הסדרות הקטנות שלעיתים קרובות מוצאות את עצמן מסיימות עונה ראשונה ולא חוזרות לעולם. כדאי ליהנות ממנה כל עוד היא כאן.
"לאקי האנק", ימי ראשון ב-AMC, ב-yes החל מה-4.4