לא בשמי: סופרי הבלשים שכותבים תחת שם בדוי

לא רק בישראל - גם בחו"ל בחרו לאורך השנים סופרים בעלי שם לחתום על רומנים בלשיים בשמות בדויים

כריכת ספר של ברט ויטפורד
כריכת ספר של ברט ויטפורד
29 בדצמבר 2014

פי. די. ג'יימס, ענקית ספרי הבילוש הבריטית שהלכה לעולמה לפני כחודש בגיל 94 , העדיפה שלא ידעו – אז, בבריטניה של שנות ה־ 60 המוקדמות – שאישה כתבה את הרומנים, ולכן לא חתמה בשמה המלא, פיליס דורותי. סטיבן קינג, שהתפרסם בז'אנר "נחות" אחר – אימה – העדיף לפרסם ארבעה ספרי מתח אלימים, חלקם דיסטופיים, תחת השם ריצ'רד בכמן, כי רצה לבדוק אם יוכל להצליח גם בלי המותג "סטיבן קינג". גור וידאל, מהגיי אייקונים הגדולים של הספרות האמריקאית העכשווית, כתב שלושה ספרי מתח סליזיים ועסיסיים כאדגר בוקס. מלבד שלוש הדוגמאות המוכרות האלו, מאות סופרים כתבו ספרי בלשות ומתח תחת שמות בדויים. לג'יימס, לקינג ולווידאל היה מה להסתיר. וידאל, למשל, החל לפרסם כאדגר בוקס לאחר שרומן שפרסם בשמו האמיתי,“העיר ועמוד התווך", שבו תיאר בכנות וברצינות רומן בין שני גברים – ב־ 1948 , לא פחות – הכניס אותו היישר לרשימה השחורה של עולם הספרות האמריקאי.

סופרים אחרים חששו, בעיקר בתחילת המאה ה־20, אז הפך הרומן הבלשי נפוץ, ששמם ייוחס לסיפורים על רוצחים, על פושעים ועל בלשים שהתקיימו גם הם, בדרכם, בשולי החברה (שם העט היה פחות נפוץ אצל סופרים שתיארו בלשים מהוגנים ואלגנטיים כגון המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון). לאחרים, בעיקר בעשורים האחרונים, הייתה זו פשוט מסורת הז'אנר, תעלומה אחרונה להשאיר לקורא: מי כתב את הספר? שמות העט טרם חלפו לגמרי מעולם ספרי המתח והבילוש, גם לא היום, כאשר אבות הז'אנר – ארתור קונאן דויל, ריימונד צ'אנדלר, אגתה כריסטי או ג'ון לה קארה – איש איש ובלשיו, מרגליו ורוצחיו – כבר מזמן נחשבים לקלאסיקונים רציניים.

בעידן שמאופיין יותר מכל על ידי ערבוב ז'אנרים גבוהים ונמוכים, אינטרקציה עם הרומן הבלשי, כפי שעשו זאת מייקל שייבון ב"איגוד השוטרים היידים" וג'ונתן לת'ם ב"ברוקלין היתומה", למשל, כבר איננה מקור לבושה אלא אות לגאווה וסימן לתחכום ספרותי. לעומתם, ג'יי.קיי רולינג, שפרסמה לפני שנתיים את רומן המתח “קריאת הקוקייה" תחת השם רוברט גלבריית, ממשיכה לתחזק בשעשוע רב, יותר משנה לאחר שנחשפה, את גלבריית כפרסונה עם ביבליוגרפיה משל עצמו.