מאיפה החוצפה לבקש טיפ כשכל מה שעשיתם זה את המינימום ההכרחי?

ביום שבת האחרון התעוררתי לעולם במטרה אחת – לאכול את הפיצה של התדר. זה חשק שהולך ומתגבש אצלי כבר כמה שבועות, כשבכל פעם שניגשתי להזמין אחת, נאמר לי שזמן ההמתנה הוא לפחות ארבעים דקות. אין בשורה קשה מזו לאדם שכל חפצו היא פיצה. החשק לא התפוגג, אלא רק גבר. עד שבשבת האחרונה החלטתי לשים לזה סוף, ומיהרתי לתדר ב-11:30, מתוך ידיעה שאת הפיצה מתחילים להגיש ב-12:00.

אף פעם לא נמאס, עד שמבקשים טיפ. הפיצה של התדר. צילום: אריאל עפרון

כשהגעתי למעוז הפחמימות, נאמר לי כי מתחילים להגיש את הפיצה רק ב-13:00. כששאלתי אם אפשר להזמין עכשיו ולאסוף באחת, העובדים שמאחורי הקופה ענו בבוז חד משמעי – לא. רבע שעה אחר כך כבר ראיתי אנשים מתאספים לתור. ניגשתי לשם, ובעודי מנסה להתמקם בראש התור, הבחורה שמאחורי הקופה צעקה לעברנו בעזות מצח "עוד רבע שעה". ספרי לי על זה, אני הרעבה כאן. כשהשעה המיוחלת הגיעה לבסוף, נאמר לי שעכשיו אאלץ להמתין עוד חצי שעה עד הפיצה הנכספת. מה לא עושים בשביל פיצה. הזמנתי, שילמתי, וקיוויתי לטוב. ואז הגברת שמאחורי הקופה שאלה אם אני רוצה להוסיף שירות.

הנה זה הגיע, רגע האימה המוכר, השאלה שגורמת למבוכה, זיעה קרה וזעקות "זה לא פייר" (אבל בתוך הראש, כי אנחנו מנומסות). מצד אחד, גם ככה שילמתי כרגע 110 ש״ח על מגש פיצה – מחיר מופקע לכל הדעות, אז מה אכפת לי להוסיף עוד עשיריית שקלים? מצד שני, על מה אני משלמת שירות? לא קיבלתי שום שירות מלבד פרצופים חסרי סבלנות. אני צריכה לשלם על ההמתנה הארוכה, על היחס הלא נעים או על היעדר השירות? 

לזה אתם קוראים שירות? צילום דיויד סילברמן

זו שאלה שכולנו נתקלים בה לא מעט במקומות בילוי בעיר – בקלאבים על בקבוק מים ב-20 ש"ח, בברים על בירה עבשה שנמזגה בחטף, במסעדות שקוראות לכם לקחת את האוכל לבד או בבתי קפה עם שירות עצמי. וזה מעמיד אותנו במצב לא נוח: מסתכלים לנו בעיניים ומבקשים כסף. יאללה, קחי עשר אחוז, רק בבקשה תחסכי ממני את העימות הזה. 

האמיצים מביננו יישירו מבט וישאלו בתור "על איזה שירות?". הפחות אמיצים יפנו מבטם לכיוון אחר ויסננו "לא" שקט. והחלשים מביננו, שפייר זה רובנו, יגידו טוב, יפרדו מעוד 10% מעלות המנה/דרינק/קפה וימשיכו להתבאס על התופעה. ולא חסרות דוגמאות, שהרי התדר לא לבד. קיוסקו ונחת, למשל, לא צריכים לשאות אותי אם אני רוצה להשאיר שירות כשאני קונה קפה הפוך לקחת, מהסיבה הפשוטה שלא שירתו אותי כרגע. בריסטה עושה קפה זה לא שירות, זו עבודה.

טפטוף יפה, אבל שוב – איפה השירות? בית הקפה נחת. תמונה: יח"צ

וזה לא שאנחנו מזלזלים בעבודה הזו, אלוהים יודע שהיינו מתקשים להמשיך את היום בלי הבריסטה, אבל אנחנו גם לא אמורים לשלם עליה אקסטרה. שירות הוא, לכל הפחות, להגיש משהו לשולחן, לעזור לבחור מנה מהתפריט או לפנות את הצלחת. וזה כמובן תקף גם לפיצה בתדר. למי אנחנו נותנים שירות? לקופאית הזועפת? לפיאצולו המחונן? אולי בכלל לאייל שני על שיצר את הפיצה הבאמת טעימה הזו? אין שום סיבה שכולנו, שגם ככה שורדים בקושי את יוקר המחייה, צריכים לזרוק סתם כסף אקסטרה כי לא נעים. וזה לא שמפריע לנו כוס הטיפים עם הפתק על טיסה לתאילנד, אלא עזות המצח של המבקשים להשאיר טיפ על שירות שלא ניתן. על שירות נשמח לשלם, אבל על עבודה בסיסית – ובכן, התשלום הוא מטעם המעסיק, לא הלקוח.

ובחזרה לפיצה, הפעם בחרתי לא להסתכל לה בעיניים, ולומר "לא". הפעם אני עומד על שלי. הבחורה בקופה, מצידה, גלגלה עיניים ועברה למורעב הבא. פחדתי שהדבר יעלה לי בהמתנה ארוכה יותר לפיצה, אבל עקרונות זה עקרונות, והגיע הזמן לומר די. חזרתי לשולחן ובישרתי לפרטנר שלי שהמשימה הצליחה, והפיצה בדרך. והוא הביט בי בעיניים גדולות ושאל "שכחת להזמין לי בירה?". הלכתי מובסת בחזרה לתור. הפעם, אחרי שנמזגה הבירה, עניתי כן לשאלת הטיפ. קיוויתי שזה ייצר לי קארמה טובה, ובעיקר יקצר את זמן ההמתנה לפיצה. היא אמרה תודה בחיוך, והפיצה הגיעה בתוך רבע שעה – במקום חצי שעה כפי שנאמר תחילה. מקריות? יכול להיות, קשה לדעת. אבל מול גלגולי העיניים והדרישה לשלם כופר לפיצה שלי, קשה שלא להרגיש שיש קשר בין הדברים.