לדעתי (!)

1.

אחד הדברים שאתה נחשף להם יותר ויותר בשנים האחרונות, זה שלאנשים יש דעות. והמון. וכל הזמן. ומנומקות! ביחוד בפייסבוק (השפעתו של המפעל לשלשול מילולי הזה כה גדולה, שגם כאשר מישהו אומר לך את דעתו פנים אל פנים, אי אפשר לדעת אם הוא מצטט את עצמו מהפייסבוק, או שמטעמי חיסכון הוא למד לדבר כמו הפוסט שהוא עומד לכתוב)

2.

שזה חידוש, כי למי היו דעות מנומקות ומוצקות, אי אז בילדותי? לישעיהו לייבוביץ׳, לבגין, ולעוד – כמה? – שלושה פוליטיקאים ועשרה בעלי טור? זהו. לכל השאר היו בעיקר רגשות, שאותם הם היו מאווררים פעם בארבע שנים בקלפי, או בארוחות משפחתיות שגם ככה היו תמיד על סף פיצוץ: ארבעה-עד-ששה טיעונים מוכנים מראש, שנצעקו לאוויר תוך הטחת אגרוף בשולחן, ואז הצתה עצבנית של ברודווי 80, שלוק מנס קפה עלית, והרבה ״תסלח לי מאוד״, ו״אתה שלא תעיז לדבר על אלטלנה.״

אבל היום, מהפכה: כל אבטיח מלמיליאן, כל אידיוט לייבוביץ׳, כל הגגן למד לנסח מניפסטים כמו קרל מרקס על קראק, ונראה שהים איננו מלא – כל שבוע אני נאלץ לחסום עוד כמה חברי פייסבוק, ולא בגלל שהם אומרים שטויות; בגלל שהם מנומקים, ללא הרף, יומם ולילה.

3.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהיתה לי דעה משלי. זה היה אחרי שדודי האהוב השמיע לי לראשונה את הביטלס, ואמרתי שזה לא משהו. ״נו כן,״ הוא אמר, ״אתה קופּי של אבא שלך: הוא לא אוהב את הביטלס, אז גם אתה לא.״

כמובן שהתקוממתי מיד: הדעות שלי הן שלי, תודה רבה! אבל בדרך הביתה, בעודי דופק רייס באופניים בדרך הטייסים (דודי היה טייס, וגר בדרך הטייסים – הו, האירוניה הקוסמית, חשבתי לעצמי, שנים לפני שהבנתי שיש סיבה שקראו לזה דרך הטייסים),

חשבתי לעצמי: לעזאזל, הוא צודק. הטעם המוזיקלי שלי, שהייתי יותר מגאה בו על שום מקוריותו וחדשנותו, היה לא יותר מהרחבה דעתנית של טעמו של אבי. פאק!

ועד שהגעתי הביתה, והעליתי את אופני לקומה השלישית (מנסה להתעלם מהראלי צ׳ופר המופלאות של הילד השכן, שנהג להקפיץ אותן מול הבנות המשתאות, ודחף קלף מקופל מתחת לכנף כדי שהגלגלים המסתובבים יעשו רעש של מנוע), כבר היה לי טעם משלי: החלטתי שאני כן אוהב את הביטלס, רק כדי להיות נבדל במשהו מאבי. וכדי להיות ספציפי (שהרי כל הענין בהפגנת טעם אישי היא להפגין ספציפיות), בחרתי לי שיר אחד שיעמוד מול כל הטענות האפשריות, ודבקתי בו: ״צוללת צהובה״, עם רינגו ששר כמו עם אף סתום ומיקרופון שנמצא סנטימטר אחד רחוק מדי, אבל שאת עושרו המוזיקלי אפילו אבי לא יוכל להכחיש.

וכך זה התחיל: היה לי טעם אישי. יכולתי להגן ולהגג עליו כמו לייבוביץ׳ על הרמב״ם.

4.

מעולם לא היה כל כך הרבה ידע אנושי מונח ממש בקצות אצבעותנו. ומעולם לא היה כזה חוסר רצון לדעת אותו. אבל להגיד את דעתך? אוהו. רק תשאל מישהו מה השעה, והוא יגיד לך את דעתו המנומקת על פרשת הצוללות.

ומה שמוזר זה, שהדעות החדשות אינן באמת דעות. הן רגשות שמתחפשות לדעות. או, ליתר דיוק, בריחה מרגשות קשים אל מחוזות ההתפלפלות. מה זה אומר, שכולם יודעים לדבר, אבל מעטים כל כך יודעים להקשיב?

אה, ובקשר לפרשת הצוללות של נתניהו:

5.

כלום. למה שיהיה לי מה לומר על הדבר הזה, שלא אמרו אחרים השבוע, וללא הפסקה?

טוב נו, כולם אחרי: ווי אול ליב אין א ילו סאבמרין / ילו סאבמרין / ילו סאבמרין! (העיסקה תישכח, הצוללות יחלידו, נתניהו יעלם, אבל רינגו ישאר לנצח).