הדוכן הזה בשוק הכרמל הוא חלומו של קרניבור דרום אמריקאי

לה קומונה בשוק הכרמל (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק "לה קומונה")
לה קומונה בשוק הכרמל (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק "לה קומונה")

הכריך הגיע עמוס בחתיכות עבות, עמוסות ושמנמנות של אסאדו עם מעטפת צליה מושלמת שהושגה על הפלנצ'ה אחרי בישול של שש שעות. התוצאה היא בשר עסיסי ברמה כמעט בלתי הגיונית. וזה עוד לפני שדיברנו על הצ'ימיצ'ורי

21 ביוני 2021

אני חולה על אוכל רחוב דרום אמריקאי. פייר, אני לא מבין איך רוב תל אביב לא משובצת ביותר דוכנים של הסוגה הזו שכל כך מתאימה לחיך הישראלי, ואני לא מדבר רק על טאקוס (לאחרונה יש שיפור קל באגף), אלא על כל המגוון הרחב שמציע החצי הדרומי של המערב הפרוע של העולם. בהתחשב במספר הצעירים הישראלים שעושים שם סיבוב דאווין של אחרי הצבא, לא מובן איך יש לנו נציגים כה ספורים של אוכל ברזילאי, קולומביאני, צ'יליאני, פרואני, בוליביאני ועוד מדינות שהאוכל שלהם נגמר עם אני כי הן רוצות ש*אני* אלעס אותן. 

כבן גאה למשפחה חצי דרום-אמריקאית אני אולי משוחד מעט. נכון, סבא וסבתא שלי נולדו ברומניה, אבל הסיבוב בן חמישים השנה שלהם בארצות דרום אמריקה השאיר אותי עם אמא בעלת מבטא ונצואליאני כבד ואני רוצה להאמין שגם עם חיבה גנטית לאוכל הלטיני. אשקר אם אגיד שגדלתי על מטעמי האזור מבית אמא (בתור עולה חדשה היא עשתה הכל כדי להיטמע במזג הארצישראלי), אבל ההתלהבות שלה בכל פעם שדוכן ארפאס צץ או כשהיא מצאה אמפנדס שהוכנו כראוי נשארה חקוקה בליבי גם שנים אחרי שנפטרה. עד היום, בכל פעם שאני טועם אוכל דרום אמריקאי, אני חושב עליה.

"לה קומונה", דוכן האוכל הארגנטינאי שנפתח בחודש האחרון בשוק הכרמל, בדוכן בעל הקארמה הטובה של השומר 1 (אל תדאגו, הם פשוט התמסדו במבנה קבע ממול) לא נראה כזה מבטיח. החזית צבועה בירוק, הגג משובץ גם בצבעי צהוב ואדום – אני לא יודע איזה דגל זה אמור לייצג, אבל זה בהחלט לא ארגנטינה – ואדם אחד במרכזו, עומד ומעשן סיגריה מגולגלת. אחר כך למדתי שזה אדוארדו החביב שרק עבור הרי"ש שלו שווה לקפוץ לביקור. על לוחות החזית כתוב בגיר מגוון מצומצם של מנות: אמפנדה בארבעה מילויים (עוף, אסאדו, פטריות ותרד, 12 ש"ח ליחידה) וארבעה כריכים: אסאדו, שניצל פרגית, מילנזה (שניצל בקר) וצ'וריפן (צ'וריסו). 

האמפנדאס של לה קומונה (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק "לה קומונה")
האמפנדאס של לה קומונה (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק "לה קומונה")

הזמנתי שלושה מהכריכים (על הפרגית הרגשתי שאני יכול לוותר) ושלושה מהאמפנדס (בלי התרד, אבל בהתאם לטעם) והתיישבתי על כיסא עם כיסוי צהוב ממש שהיה הקבוע שלי בימי השומר, ממש ליד ויטרינת האמפנדס, שהגיעו ראשונים אחרי חימום זריז על פלאנצ'ה. אל תטעו, מדובר בכיסון בצק מטוגן (כפי שניתן לראות מהבועיות הקטנות שעליו) שמתפורר בפה בפריכות עדינה נהדרת. המילויים חתוכים בגסות, מספקים צ'אנקים בשרניים נפלאים (כן, גם מילוי הפטריות) למנת פתיחה מושלמת, אבל יחד איתם הגיע מה שיתגלה במהרה ככוכב האמיתי של הדוכן – הצ'ימיצ'ורי.

אין דרך אחת להכין צ'ימיצ'ורי. כמו ראס אל חנות, הצ'ימיצ'ורי הוא תערובת גמישה מאוד וזה של אדוארדו הוא אחד מהעשירים שטעמתי. שמן מצוין שמאגד תערובת עשבי תיבול מפוצצת בטעם, ברמה שנגיעה אחת שלו על ראש האמפנדה (לקחתי ביסון קטנטן לפני, כי מי יכול להתאפק) הספיקה כדי להעשיר אותו בגוון טעם חדש לחלוטין. טרפתי את המנה הראשונה הפשוטה והנהדרת, ובמהרה הגיעו הכריכים, שבשלב הזה היו עבורי בסך הכל מצע מושלם עבור עוד ועוד צ'ימיצ'ורי. הוא אולי מוגש בקופסאות הרוטב הקטנות, אבל כל סועד יכול לקחת כמה שהוא רוצה, ותאמינו לי שניצלתי את האופציה. 

עבה ועסיסי. האסאדו של "לה קומונה" (צילום: מתן שרון)
עבה ועסיסי. האסאדו של "לה קומונה" (צילום: מתן שרון)

כל הכריכים מוגשים באותה המסגרת, בלחם פרנה יציב ורך מבפנים עם חסה, עגבניה, בצל סגול, מיונז עם עקצוץ פיקנטי וצ'ימיצ'ורי, כמובן, פרוס לשני חצאים בקופסת קרטון לבנה. מתוך שלושת הכריכים, המילנזה היתה המנה הפחות מרשימה, אולי כי הכילה רק פרוסת שניצל דקיקה אחת שהפכה אותו לכריך לא נדיב במיוחד. עבור מילנזה טובה (במיוחד בין פרוסות לחם) הבשר חייב להיות דקיק, אחרת יהיה ביס קשה למדי, אבל פרוסה נוספת היתה יכולה לשנות את כל החוויה של הביס הזה. הוא בהחלט היה טעים, כמו שניצל עם טעם עמוק יותר בחסות הבקר, אבל עדיין שניצל. הצ'ימיצ'ורי, עם זאת, הפך אותה למנה משגעת. אל תפחדו לשפוך לתוכו כמות, ואל תפחדו לבקש את הצ'ימיצ'ורי עם החריף (כי בכנות, הוא לא כזה חריף, אבל כן כזה טעים).

מנת הצ'וריפן כבר היתה מעניינת בהרבה, בעיקר כי לא טעמתי עדיין צ'וריסו שכזה. ראשית, ודווקא נרשמה אכזבה ראשונית, וגיליתי ששתי נקניקיות הצ'וריסו שנחצו לאורכן ומילאו יפה את הפרנה בכלל לא היו חריפות. מצד שני, בהיעדר הבערה על הלשון הגיע הטעם, שהזכיר קציצת קבב עדינה ומיוחדת. הצ'וריפן אמנם נארזה כנקניקיה, אבל בתוכה היה בשר עשיר בשומן חתוך בגסות, שום, פפריקה ועוד הפתעות שלא הצלחתי לזהות בתערובת, אבל נהניתי מכולן. 

אל השמש של המאכלים הדרום אמריקאיים. כריך אסאדו ב"לה קומונה" (צילום: מתן שרון)
אל השמש של המאכלים הדרום אמריקאיים. כריך אסאדו ב"לה קומונה" (צילום: מתן שרון)

עם זאת, הכל התחוור ברגע שקיבלתי את כריך האסאדו. אתם לא צריכים להיות ממורשת דרום אמריקאית כדי לדעת שהאסאדו הוא אל השמש של המאכלים הארגנטינאים. מספיק שתדברו עם אסאדו אחד והוא כבר יספר לכם. הכריך הגיע עמוס בחתיכות עבות, עמוסות ושמנמנות של אסאדו – לא מפורק כמו שנהוג להגיש בישראל, אלא כפיסות סטייק קטנות שממלאות את הכריך והופכות אותו לאחד האימתניים שראיתי. למרות זאת, הבשר עצמו רך בטירוף ושומני להפליא עם מעטפת צליה מושלמת שהושגה על הפלנצ'ה אחרי בישול של שש שעות. התוצאה היא בשר עסיסי ברמה כמעט בלתי הגיונית שמתפרק ברכות לתוך הפה, רק אל תחשבו שהתחמקתם מהמאפיין הכי בולט של כל אסאדו – רצועות בשר שנתקעות בין השיניים.

מספיק ביס אחד (אחרי שמשחתם את הכל בצ'ימיצ'ורי) כדי לגלגל את העיניים שלכם לאחור בהנאה, ואחרי שתסיימו בערך חצי ממנו כבר תרגישו מלאים, כי מדובר בבשר די כבד. ב-45 ש"ח למנה, זה בקלות אחד הכריכים המשתלמים בעיר, ועם כמה שהוא ממש פשוט, ככה הוא מושלם למכורי הבשר. כשלקחתי עוד כמה אמפנדס הביתה, אדוארדו שאל אותי אם אני לוקח את זה לארגנטינאי במקרה. "הם תמיד מתלוננים שזה לא כמו שאמא הכינה", הסביר במבטא הכבד, "אבל אני לא סופר את אמא שלך, האמפנדה שלי הכי טוב". לא יודע, אמא שלי לא נהגה להכין אמפנדס, אבל אני חושב שאם היתה טועמת מאלו של אדוארדו, או מכריך האסאדו שלו, היתה נדלקת בעיניה אותה אש דרום אמריקאית שהורישה גם לי. 

לה קומונה, השומר 1 שוק הכרמל, א'-ה' 10:30-22:00, ו' 10:30-18:00