מצאנו מנה מופלאה בפיתה. באופן לא מפתיע קוראים לה "חרטא ברטא"

כיאה למדינה בה שום דדליין לא חקוק בסלע, זה לקח לא מעט זמן עד ששדרות ירושלים נפתחה חזרה. במשך תקופה ארוכה של כמעט ארבע שנים, הציר המרכזי הזה, הקו ששם את המקף בין תל אביב ליפו, היה תחת בנייה לקראת הרכבת הקלה. ולמרות שבמהלך השנה האחרונה הוא נפתח בהדרגתיות, ולמרות שבאמת נהיה יפה שם, ולמרות שזה קצת מרגש לראות את נסיעות המבחן של הקו האדום – קשה לומר שהשדרה חזרה לעצמה. רבים מהעסקים שנפגעו במהלך סגירת הרחוב הקורונה לא שרדו, והתחושה היא של אזור מוכה אסון שרק עכשיו חזר לגדל צמחייה חדשה. ושמעו, מצאנו חתיכת עץ פוטנציאלי.

פנינה מסתתרת בשדרות ירושלים המתחדשת. "לחבטיתא בפיתה". צילום: מתן שרון

בתחתית בניין מתקלף בשדרות ירושלים, ממש ליד חנות פיצ'יפסקעס שרוכלותה מפוזרת על הרצפה, נפתח מקום חדש עם שם ממש מוזר – "לחבטיתא בפיתה" כתוב בשלט המנוקד שמעל, לא בדיוק השם הכי מפתה או מזמין. המקום עצמו, לעומת זאת, מעוצב דווקא בסגנון מודרני, מהלוקים שתמצאו בעיקר באזורי דיזנגוף – חיפוי עץ ורשתות ברזל שחורות, כיור בחבית, קיר מעבר למטבח שנראה כמו קיר מכולה, אור צהבהב והרבה אוויר. כבר עכשיו ברור שזו לא פיתייה רגילה, ולא רק בגלל שעמדת החמוצים נראית כאילו היא הוקמה במועדון הפאי.

עמדת חמוצים או העמדה של הפאי? "לחבטיתא בפיתה". צילום: מתן שרון

מאחורי הדלפק הנקי עומד חסן, דור 13 ביפו ובעל ניסיון קולינרי עשיר מאוד, לטענתו. אין לי מושג, אבל נראה שהוא ממש יודע מה הוא עושה. למרות שהם פתוחים פחות משבועיים, הכל נראה ומרגיש מקצועי לגמרי, בטח ביחס לסטנדרט היפואי. חסן הוא מסוג הפיתיונרים (נו, אני מנסה להכניס את זה כמונח) שממטיר עליכם את התפריט במהירות (כי עדיין אין מודפס), משכנע אתכם איזה מנה לקחת ואז מחמיא על הבחירה הנכונה. אבל במקרה של לחבטיתא בפיתה, הבחירה די קלה – או כמו שהוא אומר את זה, "פיתה שכולם באים אליה" – הפיתה חרטה ברטה. כן, קראתם נכון. זה שם המנה, וזה לא סתם.

לא תאמינו מה מסתתר בפנים. "לחבטיתא בפיתה". צילום: מתן שרון

לחבטיתא בפיתה, כך הסביר לי חסן, זה בלגאן בפיתה. אז כנראה שהחרטה ברטה קיבלה את שמה כי היא פשוט מופרכת מדי: פיתה שממולאת בלא פחות משלושה סוגי בשרים, שהם חתיכות אנטריקוט קטנות ושמנמנות, קבב שנקצת בגסות ופוזר לתוך הפיתה ונקניקיה בהכנה ביתית שמתפרקת פנימה. אם זה נשמע לכם עמוס, זה כי זה נכון. זו לא פיתה ענקית, והמילוי שלה לא חוצה את גבול הטעם הטוב – רוצה לומר, יש מספיק מרחב גם לסלטים, שזה מצוין. אמנם יש בעיה קטנה עם הרכבת הפיתה, שכן יש ריכוז ירקות לא קטן בחלק העליון והמרכזי של הפיתה, כך שהכמה ביסים האחרונים הם בעיקר בשר. אבל בכנות? לא הפריע לי. הפיתה הזו מוגשת לצד צ'יפס במחיר 45 ש"ח, ולצד בר החמוצים המרשים ליד, מדובר בדיל משגע. לא זול לפיתה בודדת, אבל אחושילינג משתלם.

חסן במהלך הרכבת הפיתה. "לחבטיתא בפיתה". צילום: מתן שרון

עוד לפני הביס הראשון, חסן ממהר להמליץ בחום על רוטב הבית ("יש בו כמעט 30 רכיבים"), אז התיישבתי עם סקוויזר רוטב, פיזרתי כמות נאה מעל הטחינה, ונתתי ביס ענק בתקווה לתפוס את כל הבשרים במכה אחת. מה לעזאזל? איך הבלגאן הזה עובד כל כך טוב? על פניו עולה השאלה 'אם שילוב אנטריקוט, קבב ונקניקיה כל כך טעים, למה לא ניסינו אותו קודם?'. בפועל, לא יהיה אכפת לכם, כי הפרצוף שלכם כבר יתמקם עמוק בתוך הפיתה הנהדרת הזו. הבשרים מסתחררים אחד עם השני, וזה ממש מפתיע כמה שהם עובדים ביחד, איך חתיכות הקבב עוטפות את העסיסיות של האנטריקוט בקיק של טעם, איך החרפרפות העדינה של הנקניקייה מדגישה את הטעם המאפיין של הקבב ואיך שהכל קופץ לעוד מימד בעזרת רוטב הבית (שהכי קרוב שאני יכול להגדיר אותו זה רוטב קארי משוכלל).

ביס מופלא בהפתעה. "לחבטיתא בפיתה". צילום: מתן שרון

איזה משמח לראות מקום חדש כזה דווקא בשדרות ירושלים המתחדשת. יקח זמן עד שהשדרה תתאושש באמת, אבל השיפוץ בהחלט שדרג אותה לרמה אחרת עם תחושה כמעט אירופאית, אבל עם הקיק של יפו. לכן "לחבטיתא בפיתה" כל כך מלהיבה – היא מספקת רמז למה יכול להיות כאן כשלוקחים את האופי של יפו, משקיעים בו, לעבר תל אביב-יפו של העתיד. בעוד עשר שנים אנשים כבר יתרגלו לשדרות ירושלים היפה כמרכז עירוני חשוב, עם גישה קלה ברכבת קלה, עצים יפים ואוויר נהדר מהים. אני מקווה שגם אז הם יוכלו להזמין פיתה חרטה ברטה, ולחשוב על איזה מיוחדת יפו כמרכז עירוני, תרבותי וקולינרי. רק שלא ישכחו להוסיף קצת מהרוטב הביתי.
"לחבטיתא בפיתה", שדרות ירושלים 75, בהרצה