מייסד פרינט סקרין עושה אמנות מגליצ'ים בפייסבוק

בעשור האחרון הפך ליאור זלמנסון מגיק מחשבים עם אופק מחקרי באקדמיה לדובר הרשמי של האמנות הדיגיטלית, אחד התחומים המסעירים היום בעולם האמנות. הוא רק בן 35, אבל עם קורות חיים ארוכים ומרשימים שנראים כמו של אדם עם פיצול אישיות: ביום ד"ר מעונב באוניברסיטה ובלילה אמן ויזם תרבותי בתחומי הדיגיטל.

אל שערי האקדמיה נכנס זלמנסון לראשונה בגיל 17 ואת התואר הראשון סיים בתחילת שנות ה־20 כעתודאי בחוג למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. עד מהרה הוא הבין שלשבת כל היום במשרד מול המחשב זה ממש לא בשבילו, אז הוא נרשם לדוקטורט בחוג לניהול מידע ("זה נשמע אותו דבר אבל זה תחום שונה שעוסק בהיבט החברתי של הטכנולוגיה"). את המחקר שלו הוא כתב על שרידותם הכלכלית של אתרי מוזיקה. "מעניין אותי מאוד עתיד העיתונות והטלוויזיה בעולם שכללי המשחק בו מוכתבים על ידי הפלטפורמות הגדולות".

ומה הצפי?
"חברות מקומיות הולכות לסבול בשנים הקרובות. נטפליקס, אמזון ופייסבוק ייכנסו לשווקים המקומיים. הן אלו שייצרו את התוכן והן עלולות לרוקן לגמרי את החברות המקומיות. הבעיה היא שלחברות כמו נטפליקס אין מחויבות, הן יכולות ליצור תוכן ישראלי ולמחוק אותו מחר בבוקר, כי אנחנו שוק מאוד קטן".

ליאור זלמנסון (צילום: גוני ריסקין)

במקביל ללימודי הדוקטורט (ואחר כך פוסט דוקטורט ב־NYU) התחיל זלמנסון את סיפור האהבה שלו עם האמנות. ב־2011 הוא ייסד את פסטיבל פרינט סקרין לאמנות דיגיטלית, שעם השנים הופך להיות שחקן משמעותי בהתפתחות התחום בארץ. בניו יורק הוא שימש עמית מחקר במעבדה למדיה דיגיטלית של מוזיאון המטרופוליטן (שבינתיים נסגרה).

עוד תוצר של החיבור בין טכנולוגיה לאמנות הוא התגבשותה של קהילת אמנים, חוקרים ואקטיביסטים, בהם מירי סגל, מעין שלף וליאת סגל, שנפגשו בקביעות לשיחות בסלון ביתו. בהמשך הגיעו פרויקטים נוספים בהם זלמנסון תפקד ספק אוצר ספק אמן־ממציא. "אין לי הכשרה פורמלית בעולם האמנות, אבל התברכתי במנטורים טובים לכל אורך הדרך. עולם האמנות בישראל הפתיע אותי בקהילתיות שלו. מתחילת הדרך היה לי דיאלוג עם אנשי אמנות, ששמעו על העניין שלי באמנות ובטכנולוגיה והתחילו שיחות שהובילו לפרויקטים".

בשבת הקרובה (1.6) זלמנסון פותח במשכן האמנים בהרצליה תערוכת יחיד ראשונה, והפעם הוא יכול להוסיף בביטחון מלא את התואר "אמן" לשלל התפקידים והכובעים שלו. בוטים, אלגוריתמים ועוזרים דיגיטליים הם הבסיס לתערוכה החדשה. "העבודה התחילה ממחשבה על הדרך שבה אלגוריתמים מבינים או לא מבינים שפה".

בווידיאו Excess Ability למשל מוצג תיעוד של השקה שנערכה ב־2009 לטכנולוגיית הכתוביות האוטומטיות של גוגל. זלמנסון מפעיל על מסיבת העיתונאים מלאת הפתוס את אותן כתוביות שמתגלות במלוא נלעגותן. "גם בלי הכתוביות יש בווידיאו פרפורמנס מרתק. גוגל מדברים בהוד ובהדר על הנגשה, מביאים את המהנדס החירש שלהם להציג את הטכנולוגיה. יש כאן רצון טוב לשנות את העולם אבל גם היבריס".

בעבודה אחרת זלמנסון חוקר את גבולות השפה כפי שהיא מוכתבת לנו על ידי עוזרים דיגיטליים כגון סירי או אלקסה. "לא רק שהטכנולוגיה הזאת גורמת לנו לדבר בפקודות, אנחנו גם משנים את המילים ומדברים בהברות קצרות", הוא מסביר. מתברר שהטכניקה של קיצור שפה קיימת עוד הרבה לפני אלקסה או סירי. בשנות ה־30 הבלשן האנגלי צ'רלס אוגדן חיבר לקסיקון שמכיל 850 מילים ללימוד אנגלית כשפה שנייה. זלמנסון צמצם עוד יותר את הלקסיקון והוא מגיש לנו שפה חדשה ואבסורדית נוסח שיחדש של אורוול ב־"1984" (על שמה קרויה התערוכה) באמצעות עוזרת דיגיטלית שבנה.

עבודה של ליאור זלמנסון, מתוך התערוכה "שיחדש"

עבודה נוספת בתערוכה חושפת את הגליצ'ים של האלגוריתם של פייסבוק לזיהוי תמונות שמיועד לעיוורים. כך למשל קנדי שנוסע במכונית הלינקולן, כמה רגעים לפני ההתנקשות בחייו, הופך לפי פייסבוק ל"10 אנשים, מכונית".

שאלה מעצבנת: זו אמנות?
"כן. החוויה בתערוכה היא אסתטית. אני מפרק רעיונות ובודק איך הם באים לידי ביטוי ויזואלי ואסתטי בסביבה של גלריה. התערוכה ממחישה כמה החברות האלו עושות מניפולציות על האופן שבו נסתכל בעתיד על התמונות".

רוב האמנים הדיגיטליים מעבירים ביקורת על הטכנולוגיה. איפה אתה ממוקם, בעד או נגד?
"כל אמן שמשתמש בטכנולוגיה הוא בעד הטכנולוגיה באיזשהו מקום. אמן שמסכים להיות באינטראקציה עם הטכנולוגיה, חייבת להיות לו חיבה או סקרנות לטכנולוגיה. אני אוהב את זה מאוד אבל גם ביקורתי. המחקר האקדמי שלי לא תמיד ביקורתי, אני מנסה לשפר תהליכים. כשיש לי מחשבות ביקורתיות אני מפנה אותן לאמנות".

אחת הבעיות של אמנות דיגיטלית היא שלא משנה כמה טובה היא תהיה, תוך כמה שנים היא תיראה מיושנת. ציור של רמברנדט, לעומת זאת, תמיד יישאר רלוונטי.
"את צודקת. בניגוד לאולד מאסטרס, המדיום הדיגיטלי מתיישן. לפעמים לא יודעים איך להציג עבודות משנות ה־80 וה־90. צריך לעשות מה שנקרא emulator, למצוא טכנולוגיה שתריץ את הטכנולוגיה הישנה על מחשב חדש. זה בהחלט אתגר כי הכל משתנה – התפיסה הגרפית, הטכנולוגיה. הרבה מאמרים נכתבו על הנושא. ברוס סטרלינג, למשל, מדבר על ריקבון דיגיטלי. האמנות הדיגיטלית גם מעלה את השאלה האם אמנות זה משהו שצריך להשתמר עם הדורות? אנחנו נמצאים במצב של שוק הווה ופחד מהעתיד הלא נודע. לדעתי, אמנים לא צריכים לחשוב אם העבודה שלהם תישמר עוד 200 שנה. העבודה שלהם היא רוח התקופה וגורלה כגורל הדיגיטל".

עבודה של ליאור זלמנסון, מתוך התערוכה "שיחדש"

← ליאור זלמנסון: שיחדש, המשכן לאמנים יודפת 7 הרצליה, פתיחה: שבת (1.6) 20:00. אוצר: רן קסמי אילן