אישה בסרטים: 9 טיפים שלמדתי כשניסיתי ללמוד קולנוע

1. בחרי בקפידה מוסד אקדמי

לפני כחצי שנה נרשמתי ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב מתוך אהבה עמוקה ואמיתית למקצוע. ההתלבטות באיזה מוסד אקדמי ללמוד את התואר נפתרה די מהר, ברגע שנזכרתי בסטודנט שנה א' מסם שפיגל שיצאתי איתו וביקש ממני לעצום את העיניים בסרט בשביל באמת להתחבר לסאונד. למזלי הסיטואציה הקשה לא צילקה אותי מספיק בשביל לוותר על החלום. החלטתי להירשם לאוניברסיטת תל אביב בזכות האוכלוסיה והמרצים וממש בלי קשר למרחק רבע שעה הליכה מהבית שלי.

אבדו כל תקווה אתם העומדים כאן. אוניברסיטת תל אביב (צילום: שאטרסטוק)

2. חטפי התקף חרדה

ארזתי כריך, נפרדתי מאמא ואבא, שיננתי את הטופ סרטים ב-IMdB ונכנסתי לראשונה בשערי האוניברסיטה עם ילקוט על הגב וחיוך תמים על הפנים. בעודי מתקרבת בצעדי ענק לבניין מכסיקו, אני צופה בנוף המשתנה, מסת הקעקועים גדלה, אחוז האנשים ששוכבים על הגב בדשא לבדם עולה ועננת הערפל מריחה טיפה אחרת. לרגע חשבתי שהגעתי לפתיחה של איזה בר מחתרתי חדש בעיר. איפה שלא ירקתי נמצא בוגר מהולל של בתי הספר תלמה ילין ועירוני א'. סליחה, "תלמה" ו"אלף". משיח מהיר הבנתי שכולם איכשהו כבר ביימו איזה סרט, מלצרו בנחמה וחצי, ניגנו על נבל ושנאו ואז אהבו את וודי אלן בקטע עקרוני. נתקפתי חרדה.

אז אמרתי לה, נראה לך שאני מתלמה?! אני הכי מ"אלף", סתומה. נחמה וחצי (צילום: אנטולי מיכאלו)

3. התיידדי עם שבט הגבוהים החיוורים

לא ביימתי, לא צילמתי ולא כתבתי שום תסריט. לעומתם, אני למדתי בתיכונט בצפון תל אביב והבנות שהיו איתי בשכבה מתעסקות עכשיו בנדל"ן, בעלות של מינימום שני כלבים עם תעודות וצולמו עם עומר אדם על איזה יאכטה. עכשיו מסביב תמיד יש איזו קליקת בנים גבוהים, רזים, לבנים ואנמים שמתגודדים אחד עם השני. בכל פעם שחטאתי להשתלב בשיחת ה"אחי הוא השפיע עלי ברמות אחרות" – הודרתי. לפעמים כשהייתי נחושה והנושא בער בי, עמדתי על קצות האצבעות והשתלבתי בכוח. הגבוהים היו בהלם. אחד אפילו זרק ואמר שאני הבחורה המושלמת. עניתי "למה? כי ראיתי הרבה סרטים?" ובתשובה קיבלתי "לא, כי ראית סרטים שאני לא ראיתי". זה די תמצת לי הכל.

אחי חסרים לך מלא עדשות למצלמה, חבל. שבט חיוורי הצוואר (צילום: שאטרסטוק)

4. למדי לספור כמה מרצות יש לך

כמובן שלאחר שרכשתי את אמונם של בני שבט גבוהי הצוואר השתלבתי מהר ואף יצרנו מערכת יחסים חדשה ומעניינת של חברות. התרגשתי לגלות שרבים כל כך חולקים איתי את אותו החלום. זה היה מין חיבור כזה, שמסתכלים אחד לשני בלבן של העיניים ומבינים ששנינו לא נעשה כסף בקרוב, אחוות לוחמים מרגשת מקרבת וקצת מתנשאת שמחברת בין כולנו. הופתעתי לטובה לגלות שהמרצים מרבים לדבר בלשון פנייה נשית, מה שעשה לי קצת פרפרים למטה, שלא לדבר על המרצה היחיד ששאל מה לשון הפנייה המועדף על כל אחד ואחת, וכמובן ששלי היה אולי/נתחתן. באוויר נזרקות אמירות ליברליות על קידום הנשים בקולנוע ועל החשיבות של יוצרים מסוג בנות. המצב בפועל פחות מרגש.כל אותן אמירות מושמעות כמובן על ידי גברים. בכל השיעורים יש לנו רק מרצה אישה אחת.

בתמונה: רגע נדיר שנתפס בעדשה ובו אישה מרצה על קולנוע (צילום: שאטרסטוק)

5. גלי שמיניות נשית היא עדיין טאבו

לפני תחילת הלימודים לקחתי כמה סדנאות כתיבה עם סופר מוכר שמאוד הערכתי. אהב מאוד הוא את הכתיבה ואת הסגנון שלי עד שפעם אחת הגשתי לו טקסט על סטוץ כיפי שחוויתי והוא בתגובה "על מי את עובדת יעל. את בחורה. אחרי סטוץ את חוזרת לבד במונית ריקנית מגעילה עצובה, לעומת גברים שמרגישים מלכי העולם, תכתבי שוב והפעם באמת". ניסיתי להסביר, שזה באמת, ושהכל תלוי בסיטואציה ושבאמת היה לי כיף וטוב אבל משהו שם לא התחבר לו, לא הגיוני שאני רוצה כמו שגבר רוצה. לא יכולתי להאמין שבימינו מיניות נשית היא עדיין טאבו ולהעלות אותה על הדף יכול לגרום לגבר אי נוחות הגובלת באשליה. הבנתי שאני מעדיפה שאמא שלי תקרא טקסטים שלי על סטוצים מאשר גברים שוביניסטים.  

נשים נהנות מסטוצים? סליחה גבירתי, זאת לא הפקולטה למדע בדיוני פה (מתוך הסרט "מישהו יאהב מישהו")

6. צפי בקלאסיקות של שוביניסטים 

ואז יש חזרתיות. מרגיש ששיעור אחרי שיעור אני חוזה בהיצ'קוק מחפיץ אישה ליד ציפור אחרת ואז הורג אותה ואז מחזיר אותה ואז היא מתאפרת ואז מגחכת וקאט איט'ס א ראפ. מרבית הקלאסיקות הישנות לא עוברות מסך יפה כמו פעם, ואף משאירות איתי לעיתים תחושת אי נעימות וקרינג' גדולה. לאחר אחד הקטעים מסרטי היצ'קוק המורה הוסיף כאנקדוטה קטנה, כמעט חסרת חשיבות, על סבלה של השחקנית על הסט בגלל יחס מזלזל ושוביניסטי. אני לא מצפה לחרם אקדמי על במאי מסוים ובטח לא גאון כמו היצ'קוק, אבל לא ברור לי איך אפשר לומר דבר כזה ואז להמשיך הלאה ולשים קטע מאותו הסרט באותה הנשימה.

הביטו בנות, כיצד גיבורנו מציץ לנשים. מתוך הסרט "חלון אחורי" של היצ'קוק

7. רכשי יכולות חברתיות

כמובן שבין השיעורים העיוניים יש גם תרגילי בימוי שמלמדים בעיקר יכולות חברתיות ומה היא הדרך הכי יפה לבקש ממישהו זר לבוא לצלם לך תרגיל שש שעות על הבוקר בגג של הסנטר ואז את אותו תרגיל נקרין ביחד בכיתה ונעשה סבב חמוד שכל אחד בתורו יגיד כמה אתה אפס.

לא מאמינה שגררת אותי לפה בשש בבוקר יא אפס. סטודנטים מסנג'רים סטודנטים (צילום: שאטר סטוק)

8. התנצלי על נקודת מבטך כאישה

מתוך רשימה של שלושים סרטים שאנחנו רואים פעם בשבוע בהקרנת חובה, יש חמישה שנעשו על ידי במאיות ועשרים וחמישה על ידי במאים. כששאלתי כמה בנים מהכיתה על דעתם בנושא קיבלתי בתגובה "מה, אשכרה בדקת?". לאחרונה צפיתי ב"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן ארויה והרגשתי את גאוות היחידה בשיתוף סיפור אינטימי מנקודת מבט נשית ולא מתנצלת. תחושת הגאווה שאחזה בי הבהירה לי כמה יוצרות כמוה נדירות בנוף, כמה סיפורים נשיים כמעט ולא מסופרים. וכשמסופרים הם נופלים לקטגוריית "סרטי בנות" או שהם מלווים בריקושטים של גברים שמתלוננים שגם להם לא מקשיבים. ואז צריך שוב לחזור להתנצל ולהסביר שהסיפור כאן הוא מנקודת המבט שלי, אישה, לא קשור אליכם.

9. צייצי על כל זה בטוויטר

יש לי טוויטר, והוא מלא בבנות כמוני שכותבות על כמה בנים הם אפסים (בין היתר), ולמרות האמירות הביקורתיות עדיין יש בנים ששומעים ומתעניינים, מה שמראה שהבעיתיות לא נובעת מהתוכן עצמו. ה"קולנוע" כקונספט הוא מושג גברי והוא מבוסס על קלאסיקות גבריות רבות בשנים, מה שמקשה עלי למצוא את המקום שלי בו ואפילו מרגיש טיפה לא טבעי. השיח על נשים בקולנוע נמצא בשנים האחרונות בשינוי והתקדמות, אבל יחסית למידת ההשפעה של המדיום קשה לומר שעשינו מספיק. ובינתיים? בינתיים נצייץ על זה.