איראנית מועשרת: לירז צ'רכי גילתה את השורשים דווקא בלוס אנג'לס

1. הטוב

עשור פלוס אחורה: אני בסבב אודישנים ופגישות אינטנסיביות בלוס אנג'לס, הוליווד מה שנקרא. אני נמצאת בצומת גדול בחיי שבו אני מחפשת מי אני, מאיפה באתי ואיך לעזאזל אני קושרת לעצמי בחזרה את חבל הטבור. אני מגלה שלוס אנג'לס היא בעצם טהראנג'לס: יש בה מיליון איראנים, או פרסים, או איך שתרצו לקרוא לזה.

חוץ מעוד קרובי משפחה, גיליתי מחדש את כל מה שהוריי סיפרו לי על איראן. אני פולשת לשכונות ולרחובות צדדיים ושוכחת ללכת לפגישות ולאודישנים. פתאום אני מרגישה שנפלה לי תינוקת לידיים וציוו עליי לגדל אותה. ככה. כמו שרק אני הייתי חולמת. פתאום, בצומת הזה, אני מתחילה לשיר בפרסית, מה שנראה לי מוזר מאוד. יש רגעים שאני חושבת שאין אותי יותר.

עוד כתבות מעניינות:
הבמאית הישראלית הכי מוערכת בצרפת חוזרת בסרט חדש
הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי
העלמת רעיות: למה הקולנוע הישראלי התחיל למחוק נשים?

אני נבהלת וחוזרת ומבינה שעם כל נסיעה שלי הלוך וחזור על קו תל אביב־לוס אנג'לס אני מגדלת את התינוקת הזאת יפה ובוררת מציאות שמקסימה אותי. ככה. כאילו אני מגדלת את עצמי. עם טונות של דיסקים ואלבומים של מוזיקה פרסית שאני מביאה איתי ארצה. מוזיקה שלא שמעתי – לא מהז'אנר הקלאסי, אלא מהסבנטיז, בעיקר שירים של זמרות שמוחות בקול מחוספס, עם נשיות עצמאית שרוצה להתפרץ בלי נימוסים. בלי נאז.

גדלתי עם הרבה נשים סביבי: אמי ואחיותיה ובנות דודותי: מחנה הנאז, מבפנים וכשצריך מבחוץ. אני טוענת שהאישה הפרסייה הייתה חייבת להמציא את הנאז כדי להשיג את מבוקשה. אפילו שאם זה לא קורה, חבל על האף של מי שנמצא מולה. זאת עוד דרך לתקשורת עקיפה. הכל עוקף הכל אצל רוב האיראנים. הכל מנומס ובחוסר ישירות. וזה הטריף אותי עוד מאז שאני זוכרת את עצמי.

אז מה טוב בו בכלל בנאז הזה? שבזכותו מצאתי את הדרך לשיר, להסביר, להיות ישירה ולהפוך את חוסר התקשורת לתקשורת מלאה בתעופה נשית שמחה. העצמה נשית שהגיעה בזכות המוזיקה.

לירז צ'רכי, מתוך "עכו חלומות"

2. הרע

איזה נאז זה. כשמשתמשים בו יתר על המידה מאבדים את מצפן האישיות, ובנדנוד ראש מאופק מרצים. כל אחד. גם אנשים שבקושי הספקתי להכיר. כמה עבודה עשיתי ואני עדיין עושה כדי לא לסחוב את שתי הסבתות המופלאות שלי איתי: רחל עליה השלום, שהתארסה בגיל 11.5 והתחתנה בגיל 13 וגידלה שמונה ילדים לתפארת וחיה בשמחה ככל שהתאפשר לה; וסבתא שרונה שתיבדל לחיים ארוכים, שהתחתנה בגיל 15 ותקתקה ילדות נאז למופת. על הכתפיים שלי.

הן, הסבתות שלי, כמו עוד הרבה שחיו באיראן של פעם – ועל אחת כמה וכמה איראן של היום – לא הגשימו את עצמן. את העוצמות הנשיות, את החלומות להיות מי שהן באמת רוצות. סבתא שרונה, למשל, חלמה להיות זמרת והחלום נגדע בשל היותו "לא מכובד". ושלא לומר פשוט לחוות אהבה על פי בחירותו של הלב.

לירז צ'רכי, מתוך "עכו חלומות"

3. הלא נורא

למזלי הרב הנשים במשפחתי ידעו לנתב את הנאז ולחיות איתו בשלום, במקום שבו הוא לא כל כך נורא. כדי לעשות את זה, הן קודם כל השאירו חתיכות גדולות ממנו באיראן לפני שעלו ארצה. הרצון לשרוד ולהיות נשים ישראליות דחקו בהן לשחות מעל לפני המים הסוערים. החיים פה היו פשוטים יותר ואת הערכים שקיבלתי, קיבלתי (תודה לאל) במינונים מתונים שהיום אני יכולה לחייך בזכותם.

באוקטובר האחרון, ממש רגע אחרי שילדתי את ילדת הנאז השנייה שלי, התחיל הפרויקט המוזיקלי בן ה־3 שלי לקבל הדהוד בעולם. בעקבות המוזיקה הגיעו תפקידים יפים, כמו פרידה קאלו בהבימה ולאחרונה בסרט החדש של דניאל וקסמן "עכו חלומות", שיוצא לאקרנים היום (חמישי).

הסרט מספר על במאי תיאטרון ערבי שמביים בעכו מחזה אוטוביוגרפי המתרחש בשנת 1947. ההצגה מגוללת את סיפור אהבתם של סבתו, הזמרת הפלסטינית לילה, וסבו, ד"ר אלפסי, הרופא והתושב היהודי האחרון שנותר בעיר בתקופת המלחמה, והזמרת רונית (אני), שמשחקת את דמותה של לילה.

הסרט נע בין לילה של תקופת המנדט, ששרה בחופשיות רבה את שיריה והסתירה את הרומן שלה עם הרופא היהודי, לרונית של היום. היה מאתגר לצלם את הסרט: אני ועשרות גברים מוכשרים על הסט. ונאז אחד שהפעים בי חיים. לטוב לרע וכל הנאז הזה, ממש לא נורא.

← "עכו חלומות", החל מחמישי (28.2) בסינמטק תל אביב