למה ישראל שונאת פליטים ומה תל אביב יכולה ללמד אותה
הסירוב הישראלי לקבל פליטים מאוקראינה נובע מפחד ומשנאה. יש רק מקום אחד בישראל שלא מפחד ושונא ויודע בביטחון שיש לנו כאן מקום. והמקום הזה הוא תל אביב. בכניסה כתוב "ברוכים הבאים כולם"
ישראל לא אוהבת פליטים. זה לא דבר חדש. כן, כולנו היינו פעם פליטים. את זה אנחנו מבקשים לשכוח, להדחיק, למחוק באלימות אם צריך. אנחנו אדוני הארץ. אנחנו מעצמה. דמותם הנרעדת של הפליטים מזכירה לנו את הקורבנות שהיינו, אולי גם את הפחד שיום אחד שוב נהיה כאלה, ובמקום שלבנו יתרכך באמפתיה הוא מתאבן בגסות ובקשיחות לאומנית. אנחנו לא אוהבים את הזיכרון הזה.
"מאחורי הפחד והשנאה לפליטים מסתתר הפחד שגם לנו בעצם אין כאן מקום. שהערבים יזרקו אותנו לים. שהימנים יגרשו אותנו לגרמניה. שנצטרך לרדת מהארץ בגלל השמאל"
הדיווחים בימים האחרונים על כך שאוקראינים המגיעים לארץ בהזמנת משפחותיהם נשלחים בחזרה למקום ממנו הגיעו אלא אם יפקידו ערבות בסך עשרת אלפים שקלים (שתחולט אם לא יעזבו את הארץ בתוך 30 יום), היא בסך הכל עוד שפל מוסרי מיני רבים. מי שיבקשו להיכנס כתיירים יסורבו אם יתעורר חשד שבכוונתם להשתקע? איזה אוקראיני לא יעורר חשד כזה בימים אלה? תשאלו את איילת שקד, היא בטח תשמח לענות לכם שקר כלשהו, כי את האמת היא לא יכולה לומר. והאמת היא שאנחנו שונאים פליטים.
זו כמובן עמדה מוסרית עלובה ביותר, בעיקר כשמדובר בשלב זה בכמה עשרות מבקשי מקלט בלבד. יסבירו העלובים שכמה עשרות יכולים להפוך לעשרות אלפים. זה הסבר עלוב. אבל הוא גם נכון. אנחנו שונאים כמה עשרות פליטים כי הם יכולים להפוך לעשרות אלפים, אבל בעיקר כי הם נותנים לגיטימציה לעצם הרעיון של קליטת פליטים, ואם לגיטימי לקלוט עשרות אז לגיטימי לקלוט גם יותר. ואם לגיטימי לקלוט אותם לבנים ואירופאים, אז לגיטימי לקלוט אותם גם כאפריקאים.
אנחנו שונאים פליטים בלי הבדל של שחור ולבן. כולנו היינו פעם פליטים אבל הדחקנו היטב ואנחנו לא זוכרים את טראומת הפליטות. מה שאנחנו כן זוכרים, ממש טוב, זה את טראומת הקליטה של מאות אלפים חסרי כל שמגיעים מארצות רחוקות. זו טראומה קשה לקולטים ולנקלטים שקורעת את החברה הישראלית לגזרים גם בימים אלה, עשורים רבים אחרי האירועים הטראומטיים. ולכן גם לא משנה לנו אם הפליטים מאוקראינה יהודים, חצי יהודים או צאצאים משומדים של נחמן מאומן. אם הם לא יהודים אורתודוכסים הם פשוט לא צריכים להיות פה.
הימין-מרכז הישראלי, כמו מקביליו בחו"ל, שונא את עצם הרעיון של פליטים כי הם מאיימים על טוהר הגזע, על העליונות הלאומנית ועל תחושת האדנות שהכרחית כנראה לקיומם. אבל גם השמאל-מרכז הישראלי לא ממהר לחבק פליטים ומעדיף לצקצק בצדקנות על איילת שקד מאשר לעשות משהו בקשר לזה ולהסתיר אוקראינים בעליית הגג. יש רק מקום אחד בישראל שלא מפחד ושונא, והמקום הזה הוא תל אביב. והגיע הזמן שתל אביב תלמד את ישראל שיעור ביהדות הומניסטית.
תל אביב התמודדה ב-30 השנים האחרונות עם שני גלים אדירים של הגירה, האחת חוקית מברית המועצות לשעבר והשנייה משברית מאפריקה, ובשני המקרים היא הצליחה על אף הקשיים להכיל, להתמודד ולקלוט את הפליטים שהידפקו על שעריה. זה לא היה וזה עדיין לא אידילי ואידיאלי בשום אופן, אבל זה היה וזה עדיין הדבר ההומני לעשות. העיר היא כיום מקום טוב יותר כי עשינו אותו.
מאחורי הפחד והשנאה לפליטים מסתתר הפחד שגם לנו בעצם אין כאן מקום. שהערבים יזרקו אותנו לים. שהימנים יגרשו אותנו לגרמניה. שנצטרך לרדת מהארץ בגלל השמאל. מיליוני ישראלים כבר עזבו, מעדיפים את ההגירה ואת הוויית הפליטות על המקום הכי בטוח להם לכאורה. את השיעור הזה אנחנו צריכים ללמוד וללמד: אנחנו, התל אביבים, יודעים בביטחון שיש לנו כאן מקום. קוראים לו תל אביב. בכניסה כתוב "ברוכים הבאים כולם".