לנה דל ריי מרסקת את החלום האמריקאי באלבום חדש ומעולה

ב"נורמן פאקינג רוקוול!" חברה דל ריי למפיק ג'ק אנטונוף, אך חותמת הסאונד שלה עדיין דומיננטית ואף הולכת והופכת ליותר ייחודית

לנה דל ריי בברוקלין, 2018 (צילום: סטפני קיית'/גטי אימג'ס)
לנה דל ריי בברוקלין, 2018 (צילום: סטפני קיית'/גטי אימג'ס)
8 בספטמבר 2019

לא מעט חובבי אינדי משתייכים בעשור האחרון למחתרת סודית שכבר מעזה להודות שמדובר ביותר מסתם גילטי פלז'ר, ולבטא בפה מלא את השם: לנה דל ריי. מדובר בחבורה אמיצה שלא התאכזבה מההופעה הנוראית שלה ב־SNL ב־2012, שסלחה לה על הביטול במטאור ושלא מוטרדת מכך שאין לה מנעד של יותר משתי אוקטבות. הם יודעים שדל ריי היא לא סתם היפית הזויה או פריטי גירל ארוכת ריסים שכל יום עבורה הוא יום שיער טוב. 

דל ריי היא חוקרת של החלום האמריקאי. גם באלבום החדש שלה, "נורמן פאקינג רוקוול!", היא ממשיכה לפרק לגורמים את המודלים שעליהם גדלה אומה שלמה. גם עבור מי שאינה חברה במועדון החובבים המצומצם, מומלץ לגשת לאלבום השישי שלה ללא דעות קדומות. במשך 67 דקות ו־38 שניות היא לוקחת את המאזין למסע לא צפוי במורד דרך האבנים הצהובות, שהיא החלום האמריקאי. האם הקוסם בעל היד המכוונת והנעלמת הוא הצייר נורמן (פאקינג) רוקוול, שבציורים התמימים שלו שיקף את אמריקה היפה של פעם, שהולכת ונעלמת עם כל ציוץ של טראמפ? האם יש טעם לחפש אותו בכלל? 

דל ריי היא מלכת כיתה קצת משונה, אבל כזאת שניתן להזדהות איתה. מי שיצטרף אליה יגלה אלבום שעוד יחזרו אליו כאחד מהשיאים בקריירה שלה

לרגל המשימה חברה דל ריי למפיק ג'ק אנטונוף, שעבד בעבר גם עם לורד, טיילור סוויפט ועוד. אולם חותמת הסאונד של דל ריי עדיין דומיננטית בו, ואף הולכת והופכת לאפילו יותר ייחודית. כך למשל בלדות מבוססות פסנתר שמושפעות מג'וני מיטשל שובצו לצד פסיכדליה של עשר דקות (השיר "Venice Bitch"). לצד זאת, דל ריי לא מפחדת ליצור להיטים חיוורים ושקטים, שלא נשמעים כמו שום דבר שנמצא בטופ 10 של בילבורד. ב"Fuck It I Love You", לדוגמה, היא נשמעת קצת כאילו הרגע התעוררה משינה, וזה עדיין מרים. בתרגום ויזואלי אפשר לומר שהאלבום נראה כמו כמו שלט חוצות מתקלף בקליפורניה של הסיקסטיז, על שלל צבעי הפסטל הדהויים שלו. 

 

המסע של דל ריי בנבכי התודעה האמריקאית מלא ברפרנסים, רובם מוכרים ואיקוניים, ובכל שיר אפשר למצוא אותה מתגעגעת לעבר. סילביה פלאת', "חומות של תקווה" ומשפחת מנסון הם חלק מהפאזל שמסתתר בין השורות של בלדת הפסנתר העדינה "​Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – But i have it", שחותמת את האלבום. לצד "Bartender" ו"California", מדובר בשירים היפים ביותר ב"נורמן פאקינג רוקוול", שבהם ההגשה המינורית של דל ריי הופכת ליפהפיה מתמיד. העומס ברפרנסים, שנוכח לאורך כל שיר ושיר, לא מכביד על האלבום אלא מעניק לו שפה פנימית ייחודית, תעלומה שדורשת פתרון. 

בקרוב ניגש לסכם את העשור החולף, ולנה דל ריי תהיה אחת הכוחות המשמעותיים בו. למרות שהאלבום הראשון שלה, "Lana Del Rey", יצא רק ב־2010, נראה שנוכחותה הייתה איתנו תמיד. לאחרונה היא העלתה לאינסטגרם שלה סרטון שבו היא מקשיבה לג'וני מיטשל: היא שרה עם המוזיקה בעיניים עצומות, ועל הדרך מכירה את מיטשל לדור חדש. האלבום מלא ברפרנסים אליה ובהם השיר "California", שבו דל ריי מתכתבת עם השיר באותו השם מהאלבום "Blue" של מיטשל. ב"Bartender" דל ריי מדמיינת את ה"ליידיז של הקניון" (לורל קניון בקליפורניה) "לובשות שחור למסיבות הבית" כשהן מקשיבות לקרוסבי, סטילס ונאש. ההצדעה מלאת הכבוד הזו מרגשת כי דל ריי ממשיכה למצב את עצמה כחלק משרשרת של זמרות יוצרות שממשיכה להתפתח. אחרי שב"Lust for Life" מ־2017 היא הצדיעה לסטיבי ניקס, שגם התארחה בו, כאן היא הופכת לליידי אוף דה קניון בפני עצמה, נצר לשושלת של סינגר־סונגרייטריות שלא מפחדות להשתנות. 

 

קשה שלא להשוות את האלבום הזה לזה של טיילור סוויפט, שיצא שבוע לפניו בלבד. בעוד שהאלבום של סוויפט לא מצליח לייצר אמירה מגובשת מעבר לסינגלים, דל ריי יוצרת אלבום חזק בעדינות שלו, מרתק במסע שהוא מתאר, מלנכולי אך נגיש. דל ריי היא מלכת כיתה קצת משונה, אבל כזאת שניתן להזדהות איתה. מי שיצטרף אליה יגלה אלבום שעוד יחזרו אליו כאחד מהשיאים בקריירה שלה, ואלו שמשקפים בצורה אמיתית וכנה את האפוקליפסה הקרבה.