"האמת היא שאני לא לסבית קטלנית. אני לסבית ביישנית"

שתי נשים חולקות רגע, זה כל מה שרציתי. כשהייתי בת 13 שמחתי שהחבר של החברה הכי טובה שלי נפרד ממנה כי היא רצתה שנישן יחד. כתבנו מכתבי אהבה אחת לשניה מהיום שהכרנו אבל היא כל הזמן חיפשה חבר. כולן חיפשו חבר בזמן שאני לא ידעתי מה בכלל השאלה שאני מחפשת תשובה אליה. זה לא היה בספרות ולא היה על המסך, עד לאיזה רגע שלהקה בשם טאטו הוציאה קליפ עם דרמה לסבית בגשם על "כל הדברים שהיא אמרה / רצים לי בראש, רצים לי בראש / זה לא מספיק!'. כן. זה לא הספיק לי. את מסתכלת על מישהי ואת רוצה שהיא תסתכל עליך בחזרה.

הפעם הראשונה שראיתי בסרט משהו שהרגיש לי כמו חוויה אישית שלא חוויתי היה ב"ברבור שחור" בחלום הפנטסטי של נטלי פורטמן על החברה שלה. רציתי שזה יהיה רגע במציאות בשבילה, כאיזה קתרזיס על כל הרגעים שחיכיתי להם עם החברות הסטרייטיות שלי ומעולם לא הגיעו. הפעם השניה הייתה בסדרה "דם אמיתי", כשהערפד נכנס לחדר ורואה את אוון רייצ'ל ווד שותה דם מפנים הירך של החברה שלה. רציתי להיות אוון רייצ'ל ווד ומאז סידרתי את השיער כמוהה ועבדתי כדי להיות במאית עם קרדיט שתוכל לביים סצינה כזו – חלמתי על סרט שיראה את היופי של מה שעוד לא ידעתי איך לממש במציאות. הייתי ביישנית והאמנות הייתה תירוץ טוב להתקרב למישהי שרציתי להעביר איתה זמן, ורציתי שהיא תרצה להעביר איתי זמן בחזרה. סרט הוא זמן, מובלעת מחוץ למציאות, רגע להשתהות בו עם עצמנו ולעבד את התחושות שלא ידענו לנסח. הסרט מתחיל איפה שהמילים נגמרות. הסרט מתחיל כשאת מבינה שהנמענת שלך לא עונה לך להודעות יותר. הסרט מתחיל כשאת מבינה שהוא המקום היחיד שבו אתן יכולות להיות יחד.

הסרט שלי משתתף בפסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית". אבל האמת היא שאני לסבית ביישנית, שמנסה לפתור משהו בעדינות ועושה בדרך אליו יותר בלאגן ממה שצפיתי, כי עד היום לא היה לי סטורי בורד ולא תקציב. רק דחף לתעד וליצור מזה משהו. אני עובדת על סרט בצרפת והמילה ל"במאית" היא REALISATRICE – מישהי שמממשת. הופכת את המציאות לחומר שאפשר להראות למישהי אחרת. קראתי לזה "דוקומנטרי", אבל בפסטיבל בספרד לא שאלו אותי ושמו את הסרט במקבץ של פיקשן. אולי הסרט היה אשליה – מה שרציתי לראות ולא היה. אז יצרתי אותו ממה שמצאתי סביבי. עד היום, כל סרט שניגשתי לעשות התחיל ממישהי אחת שרציתי להראות לה משהו, ונגמר במישהי שפחדתי שתרצה לגנוז את הסרט לפני ההקרנה בפסטיבל.

סוג של חידה גם בשביל היוצרת. "סיפורי אלף לילה ולילה"

"אלף לילה ולילה". הסרט שלי שיוקרן בפסטיבל, הוא סוג של חידה גם בשבילי – הוא שחזורים של מה שרץ לי בראש בלופים בזמן שהתאבלתי על מותו של השותף שלי, וכמיהה עזה למישהי שהפנטה אותי שלא ידעתי אם היא יודעת שאני מסתכלת עליה. ופחד. בסרט יכולתי להסתכל עליה בחזרה. לדבר אליה. לגעת בה בלי לגעת בה. אבל בסופו של דבר, אני מבינה שהשיחה הזו מתנהלת בעיקר עם עצמי. ומה שחָסַר לי בשיחה עם עצמי – זו שותפות עמוקה עם מישהי במבט בעולם.

"לסבית קטלנית" יתקיים בסינמטק תל אביב, שפרינצק 2, בשבת (12.11), מ-17:00 ועד חצות. "אלף לילה ולילה" יוקרן במקבץ הסרטים השני. להזמנת כרטיסים