במה

מה יקרה אם יסגרו את הבימה?

חשכה יורדת על הבימה. 25 שנים של ניהול כושל (צילום: אלנה דיז'ור/שאטרסטוק)
חשכה יורדת על הבימה. 25 שנים של ניהול כושל (צילום: אלנה דיז'ור/שאטרסטוק)

25 שנה של גרעונות וחובות בתיאטרון הלאומי מובילות למסקנה המצערת שאין לו תקומה. במאות המיליונים שהושקעו בו אפשר להשתמש טוב יותר

25 בנובמבר 2019

72 מיליון שקלים. תנשמו רגע את הסכום הזה. כמעט כמו התקציב השנתי לתמיכה בקולנוע הישראלי כולו. כמעט כמו התקציב השנתי של כל הספריות הציבוריות בישראל. למעשה, זה כמעט כמו התקציב השנתי לתמיכה בכל התיאטרון הרפרטוארי בישראל. וזה הסכום שהמדינה תצטרך להזרים לתיאטרון הבימה רק כדי להשאיר אותו בחיים. תנשמו רגע גם את זה.

אנחנו אוהבים תרבות, ואנחנו אוהבים כשהמדינה משקיעה תקציבים גדולים בתרבות, אבל למה שמתרחש בתיאטרון הלאומי אין שום קשר לתרבות: גרעון של 40 מיליון שקלים לפחות, בקשה למחיקת הלוואות ענק מהמדינה, חובות עבר שאינם מוסלקים, שחקנים שאינם מקבלים את שכרם ומנכ"לית שנשמעת אומרת לעובדיה ש-80 אחוז מזמנה מוקדש לחנופה למירי רגב כדי שתעביר את הסכומים שכבר הובטחו לתיאטרון בתקציב המדינה. נשמע יותר כמו קרקס.

ועכשיו מותר אולי לשאול: למה, בעצם, לא לסגור את הבימה? תל אביב מעוטרת בשלושה תיאטראות מצליחים – בית ליסין, הקאמרי וגשר – ואם כבר המדינה תומכת בתיאטרון בתקציבים נדיבים, למה שלא ילכו אל מי שיודע מה לעשות עם הכסף?

וצריך לקחת בחשבון גם את הנתונים הבאים: בין 2011 ל-2014 הוזרמו לתיאטרון הבימה מהמדינה 120 מיליון שקלים להבראתו, זאת בנוסף ל-110 מיליון השקלים שעלה שיפוצו של המבנה. חבר נאמנים, כמו זה שפסק היום בית המשפט שיש למנות לניהול התיאטרון, מונה להבימה עוד ב-1995. כבר אז היו חובות עצומים (28 מיליון שקלים), גובשה תוכנית הבראה ונחתם הסדר נושים. ב-2004 דרשה הנהלת התיאטרון לקבל בחזרה את המושכות לידיה בטענה שהתיאטרון מתנהל תוך איזון כלכלי. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

דו"ח מבקר המדינה משנת 2016 לא השאיר הרבה מקום לספק: הבימה רקוב מהיסודות. הוא נופל ממתחריו בכל פרמטר כלכלי ואיכותי. פחות מנויים, פחות כרטיסים, פחות פרסים. המבקר המליץ באופן ברור "להפסיק את דפוס ההתנהלות החוזר ונשנה, לפיו הבימה נקלע לקשיים כלכליים והמדינה, קרי משרד התרבות ומשרד האוצר, מחלצים אותו מקריסה באמצעות הזרמה תקציבית שמאפשרת הישרדות זמנית". אבל הנה אנחנו פה שוב.

לילה לבן בכיכר הבימה. צילום: אורן זיו
לילה לבן בכיכר הבימה. צילום: אורן זיו

ועכשיו מותר אולי לשאול: תל אביב מעוטרת בשלושה תיאטראות מצליחים – בית ליסין, הקאמרי וגשר – ואם כבר המדינה תומכת בתיאטרון בתקציבים נדיבים, למה שלא ילכו אל מי שיודע מה לעשות עם הכסף? שלא להזכיר אפילו מה שסכומים כאלה יכולים לעשות בשביל תיאטרון חיפה, באר שבע או החאן בירושלים? או בכלל, לתמיכה ביוצרים ובשחקנים שמלינים את שכרם? סתם רעיון.

הישראלים אוהבים תיאטרון ורוכשים כחמישה מיליון כרטיסים להצגות בשנה. זה לא מספיק למימון עצמי של התיאטראות וגם התמיכה הממשלתית נמוכה דרמטית מהמקובל בעולם המערבי, אבל דבר אינו מצדיק את הכאוס ששולט בהבימה כבר יותר משלושה עשורים. הישראלים אוהבי התיאטרון יסתדרו מצוין גם בלי "התיאטרון הלאומי" (מה לאומי בו בדיוק?) ועם 72 מיליון השקלים שדרושים להצלתו אפשר לעשות דברים טובים יותר מ"גבעת חלפון אינה עונה: המחזמר". אז למה, בעצם, לא לסגור את הבימה? עם כל האהבה לתרבות ולתיאטרון, לא בטוח שיש לשאלה הזו תשובה טובה.