חנון של צלילים: מארק רונסון גורם לנו להתאהב שוב במוזיקה

כשמארק רונסון צץ אי אז ב-2003 עם סינגל ראשון מאלבום המפיק שלו, "Ooh Wee" עם גוסטפייס קילה, פזמון מנייט דוג וסימפול של בוני אם, העולם התקשה קצת לאכול אותו. די.ג'יי לסלבז, מפיק מוזיקלי ששם את עצמו בפרונט, בנו החורג של גיטריסט להקת פורינר, הכל הרגיש מהונדס מדי, כאילו רונסון היה תוצר MTV מזוקק שהונחת על עולם המוזיקה כדי שמהיום גם המפיקים יהיו כוכבים ממש כמו הזמרים.

אחר כך הוא קנה את עולמו עם הפקת אלבומה השני והבלתי נשכח של איימי וויינהאוס, ביסס את מקומו כמפיק הרפתקן עם אפיל מסחרי וטביעת אצבע משלו באלבום הקאברים "Version" וכך הפך למגה-מפיק שאחראי בין היתר לסאונד של "Uptown Funk" (ואפילו שותף בכתיבת "Shallow" מהסרט "כוכב נולד"). בקיצור, מכונת להיטים. אבל מאזינים אדוקים וחובבי מוזיקה חפרנים ידעו דבר אחד – הרבה לפני שהוא מוזיקאי, מארק רונסון הוא חנון מוזיקה ענק.

סדרת הדוקו החדשה שלו באפל טיוי פלוס, "Watch the Sound With Mark Ronson", היא תולדה של אותה חנוניות מוזיקלית, וזה לא מתבטא רק במשחק "זהו את הלהקה על החולצה של מארק". ששת פרקי הסדרה עוברים, אחד אחד, דרך טכנולוגיות, טכניקות וכלים ששינו את פני המוזיקה המודרנית, החל מדיסטורשן וריוורב, דרך סינתיסייזרים ומכונות תופים ועד לאוטוטיון וסימפולים. בכל פרק מתמקד רונסון באחד מהנ"ל ומפרק אותו מכמה כיוונים: דרך המוזיקה שיצר בעבר, הצצה לאולפנים, סקירה טכנית, הדגמות, ריאיונות עם טכנאי סאונד ויוצרי מכשור ובעיקר בעזרת מפגשים עם כמה מהמוזיקאים הגדולים ביותר של 70 השנים האחרונות.

זו היא לא הגזמה. רונסון יושב (בין היתר) עם פול מקרטני, חברי דוראן דוראן, הביסטי בויז הנותרים, קווסטלאב, סוניק יות', דייב גרוהל, קווין פארקר מטיים אימפלה והרשימה היתה יכולה להמשיך כמעט לנצח אם לא היינו צריכים להתעסק קצת במוזיקה. הפרספקטיבה הייחודית של רונסון כמפיק שמטייל בקלילות בין סאונדים ותקופות שונות במוזיקה שלו מאפשרת לו לחבר בין נקודות שרוב הדוקואים לא יחשבו לחבר, כמו למשל למתוח קו כמעט ישיר בין הביטלס לדי.ג'יי פריימיר מגאנגסטאר או להדגים איך סאונד מהדהד של קתדרלות התגלגל בסופו של דבר ליצירת אחד האפקטים היותר משומשים במוזיקה המודרנית, כולל "Back to Black" של וויינהאוס.

עם זאת, סדרת הדוקו מצליחה להימנע מלהפוך לעוד סשן של מוזיקאים מדברים רק על עצמם בזכות ההתמקדות בנושאים שמוזיקאים בדרך כלל שומרים לשיחות עם המפיק באולפן, ועכשיו מונגשות לקהל שלא מעוניין לחפור חמש שעות על צליל, אבל סקרן מספיק כדי לנסות להבין מה גורם לשירים שהוא אוהב להישמע כל כך טוב. בעזרת תערובת מאוד מדויקת בין שיחות, סיפורי מוזיקה, הדגמות ומספיק דיבורים טכניים (אבל לא יותר מדי) רונסון מצליח איכשהו לכסות את הנושא שעל הפרק באופן די מקיף, בטח ביחס לפרקים בני חצי שעה.

בסיום כל פרק, רונסון יוצר עם כמה מהמרואיינים הדגמה ישירה ופשוטה של הנושא של הפרק בדרך הכי טובה שהוא יודע, ביצירת שיר. פרק הדיסטורשנים מוליד שיר יפהפה עם סנטיגולד וקתלין האנה מביקיני קיל (עם עזרה מהראפר דנזל קארי ות׳ורסטון מור מסוניק יות'), פרק הסימפולים הוליד הפקה של פריימיר עם סימפול יפני ופרק הסינת'סייזרים מסתיים עם שיר כמעט בלתי יאמן של גארי ניומן ופול מקרטני. מעבר לפסקול נפלא שנולד מול עיניכם (וניתן להאזנה בשירותי הסטרימינג) אפשר לראות איך משומשים הרעיונות המוזיקלים שנפרשו עד כה בפרק, לשמוע בעצמכם את כל מה שדובר עליו.

אחרי שגם התו האחרון נשמע, בסופו של דבר, זו עדיין סדרה של חנון מוזיקלי. רונסון ניגש לפיסות האמנות עליהן הוא מדבר ביראת קודש, ומצליח לבטא לא רק מה הכלים הטכניים שנגעו בו, אלא בעיקר בחלק החמקמק והחשוב ביותר במוזיקה – הרגש. שם רונסון מביט על התמונה הרחבה, מתאר תופעות מוזיקליות חשובות כמו חשיבות החופש המוזיקלי, ההרפתקנות, הטעויות. אלה הנקודות בהן הסדרה מתעלה מדוקו מוזיקלי מעניין לכזה שמצליח לגעת, לעורר השראה ולצפות לעבר עתיד המוזיקה דרך העבר שלה. חוץ מזה, יש בה את פאקינג פול מקרטני שעדיין מדבר על מוזיקה עם ניצוץ של ילד בעיניים, אני לא יודע מה עוד צריך בעולם הזה.
"Watch the Sound With Mark Ronson", אפל טיוי פלוס