מגזין לפסיכונאוט מנסה לשנות את מה שחשבתם על סמים פסיכדליים

ד"ר עידו הרטוגזון ושותפו בועז יניב החליטו להקים את "לפסיכונאוט" לפני שלוש שנים. הם חלמו על מגזין ישראלי ראשון מסוגו שיפיץ את בשורת התרבות הפסיכדלית: קהילת הצרכנים של החומרים משני התודעה. זה אולי נשמע פשוט, אבל בחברה השמרנית של ישראל המודרנית, החוויה הפסיכדלית היא יותר מנושא ללגלוג בחוגים מסוימים – היא פחד של ממש. יותר מדי אנשים נשבעים שיש להם חבר של אח של אחות של בן דוד שלקח פעם LSD ומאז הוא סבור שהוא תפוז ומנסה לקלף את עצמו. הסטיגמות, החינוך הלקוי בנושא, הצ'יזבטים המצוצים מהאצבע – כל אלו הפכו את הסמים הפסיכדליים למוקצים בחלקים נרחבים של החברה. "לפסיכונאוט", שהגיליון השני (והכפול) שלו עתיד לראות אור בסוף ינואר, יוצא כנגד כל אלו ועוסק ברצון האנושי הבסיסי לחקור את התודעה ולשנות את תפיסת המציאות, ולו לכמה שעות קצרות.

בניגוד לסתם אדם שמעוניין להתנסות בחוויה פסיכדלית ולגלות עולמות נסתרים בתוך עצמו, פסיכונאוט ניגש למשימה כמו מגלה ארצות. עבור הקהילה הפסיכדלית, LSD, פטריות פסילוסיבין, קטטוסי סן פדרו, אייוואסקה וחומרים רבים אחרים הם כלים לחקר הנפש והעולם (פסיכונאוטים מסרבים לקרוא לחומרים שהם לוקחים "סמים").

את המגזין הצבעוני (מכל הבחינות) מייעד הרטוגזון, כדבריו, לכל מי שפתוח ללמוד על נושא משני התודעה מזווית אחרת שמבוססת על מידע וכבוד: צעירים אחרי צבא שהולכים למסיבות טבע וסקרנים לדעת יותר על החומרים שהם לוקחים שם; מבקרים במעגלי שירה ורפואות קדושות; אנשים שיוצאים לפעמים עם חברים שלהם לאכול פטריות בטבע, וגם כאלה שעושים אותו דבר בחשכת החדר שלהם בעודם מקשיבים לאלבום החדש של שפונגל. "בקיצור, כל מי שעושים שימוש במשני תודעה פסיכדליים, וגם מי שלא משתמש בהם אבל מעניין אותם לדעת יותר במה מדובר".

המגזין הקודם יצא לפני שלוש שנים. מה לקח כל כך הרבה זמן?

"כל המעורבים במגזין עושים זאת בהתנדבות, מתוך אהבה לתחום ובמקביל לדברים רבים אחרים. במצב הזה – בייחוד כשמדובר בפרויקט מורכב כמו מגזין, שתלוי במספר רב של חוליות לאורך הדרך – יש פוטנציאל לא מבוטל לעיכובים. בשלב מסוים החלטנו לשחרר את עניין לוחות הזמנים. הקהל שלנו לא עומד עם סטופר ביד, ובעיקר שמח שהדבר הזה יוצא החוצה, גם אם לא באופן הכי סדיר. זה השתלם. אמנם אנחנו כאן באיחור, אבל אנחנו כאן!".

אז על מה נוכל לקרוא הפעם?

"יש הרבה חומרים מעניינים. למשל, יציאה מהארון הפסיכדלי: איך משתפים את המשפחה בחלק הזה בחיים שלנו. זה נושא מורכב, אבל אם עושים אותו נכון, הוא יכול להוות פתח לתהליך מעמיק של קירוב, חיזוק הקשר עם המשפחה והפיכה שלו לכן ואותנטי יותר. יש מאמר של מבקר הסמים שלנו, 'בוב הפסיכונאוט', שכותב הפעם על פטריות החיזיון – אחת הקלאסיקות הגדולות של הפסיכדליה. המדור 'דיוקן של פסיכונאוט' מוקדש הפעם לאלכסנדר שולגין, ה(אל)כימאי הפסיכדלי הגדול שסינתז את רוב החומרים הפסיכדלים הידועים לנו כיום והלך לעולמו בשנה שעברה, בגיל 88. נוסף על כך יש כתבה של אדם אנדרוס המבוססת על הניסיון האישי שלו בעבודה בצוותי עזרה ראשונה פסיכדלית בפסטיבלי טראנס באירופה. יש גם כתבה של נדב נוימן על אקטיביזם פסיכדלי ובאופן ספציפי על הדיגרז – תנועה פסיכדלית מהפכנית שפעלה בסן פרנסיסקו בשנות ה־60. אוהד קוזלובסקי כותב על השימוש המקודש במשני תודעה ביוון העתיקה ומה החברה שלנו יכולה ללמוד מכך בכל הנוגע למדיניות הסמים שלה. כל זאת ועוד".

גיליון "לפסיכונאוט" הראשון הצהיר שהוא נועד להיות בית לקהילה הפסיכדלית הישראלית. אנחנו עדים לכך שבחו״ל יש קהילות פסיכדליות ענפות, פורומים, סאברדיטים וכו׳, שבהם אנשים מחליפים מידע, חוויות, עצות ועוד. איך אתם רואים את הקהילה הישראלית, והאם "לפסיכונאוט" יכול להפוך להיות הבית שכל כך חסר לקהילה הזאת?

"אני לא יודע אם 'לפסיכונאוט' יכול להיות הבית היחיד של הקהילה הזאת, אבל אולי אנחנו יכולים להיות אחד הבתים שלה. אני חושב שבשנים שחלפו מאז יצא הגיליון הראשון יש לקהילה הזאת קצת יותר מקום – בין שזה המידברן שהוא פסטיבל פסיכדלי למהדרין, בלי קשר לחומרים שכן או לא לוקחים שם, ובין שאלה אתרים כמו מגזין 'קנביס' שמהווה מקור מידע לקהילה ברמה השוטפת. יש יותר שיח פנימי, ואנחנו מהווים עבורו, אני מקווה, תוספת צבעונית".

עידו הרטוגזון. צילום: גוני ריסקין

יחסה של ישראל לסמים הוא לא מתקדם בשום צורה. בעוד מדינות ברחבי העולם הולכות ומרחיבות את השימוש הרפואי בקנביס, לצד התרה חלקית והדרגתית של שימוש לשעות הפנאי, בישראל עדיין קיימת הפללה של צרכני סמים (רק לאחרונה נעצרו באלימות שתי נערות בירושלים שכל פשען היה עישון ג׳וינט). כשהיחס למריחואנה הוא כל כך מחמיר, קשה עד בלתי אפשרי לדמיין שהמדינה תפתח את אופקיה כלפי צרכני סמים משני תודעה שנתפסים כקשים יותר. על רקע זה קמה קהילה קטנה ומחתרתית של צרכני משני תודעה וחובבי חוויות הפסיכדליות, ובשבילם למגזין כמו ״לפסיכונאוט״ חשיבות הצהרתית רבה.

מה הסיכוי להצלחה של מגזין כמו "לפסיכונאוט" דווקא במדינה כמו ישראל, שהיא שמרנית ופועלת מתוך אלמנט של הדחקה, המנוגד לפתיחות שמציע האתוס הפסיכדלי?

"תלוי איך מודדים הצלחה. אנחנו לא מודדים הצלחה בכמות העותקים שאנחנו מוכרים. האם הגענו לאנשים הנכונים? האם הצענו להם משהו שתומך בתהליך הגדילה והצמיחה שלהם? ישראל היא אמנם מקום שמרני מהרבה בחינות, אבל היא גם מקום שיש בו הרבה פתיחות, רדיקליות ועשייה שמבוססת על אמונה ורצון לתקן ולרפא. יש בארץ קהילה גדולה של אנשים שהנושא הזה חשוב להם מאוד. אז אולי אין לנו את רמת התפוצה של 'ישראל היום', אבל אנחנו מאושרים הקהל שיש לנו".

דווקא מפני שמשני התודעה הפסיכדלים אינם חוקיים, כל התחום לא עבר קפיטליזציה. האם זה יתרון שמונע מגורמים תעשייתים להשתלט עליו?

"עד כמה שזה אבסורדי, בהחלט יש בזה יתרון מסוים. זה לא אומר שהמצב הנוכחי עדיף חלילה, אבל העובדה שהחומרים הללו לא חוקיים גורמת לכך שהם עדיין לא לגמרי הוטמעו בהיגיון השוק של חברת הצריכה, אף שגם זה קורה כמובן. בארצות הברית אקטיביסטים של קנביס באוהיו עזרו לא מכבר להפיל הצעת חוק שנועדה לעשות לגליזציה במדינה זו ולתת את השליטה על גידול הקנביס לקומץ תאגידים. בהתנגדותם לחוק האקטיביסטים העבירו מסר, הם אמנם רוצים לגליזציה, אבל הם לא נואשים עד כדי כך שיזרקו לפח עשרות שנים של אקטיביזם כדי להעניק לתאגידים את השליטה בצמח".

אז יום אחד, כשהמהפכה תושלם ומשני תודעה יהיו חוקיים, לא תסכימו למכור את "לפסיכונאוט" לאיזה שלדון אדלסון?

"אני בספק אם שלדון אדלסון ירצה לקנות את 'לפסיכונאוט', ואנחנו נוטים לא למכור לו אותו. אבל אם זה יקרה מפני שהוא אכל חמישה גרם פטריות לבד בחדר חשוך, ראה את האור והחליט להקדיש את עצמו לתיקון עולם פסיכדלי – אולי נהיה מוכנים לשקול את העניין".

"לפסיכונאוט", 45 ש"ח במכירה מוקדמת (עד 10.1) דרך אתר המגזין, 50 ש"ח החל מסוף ינואר