זוהי יאפא: למה הסצנה התרבותית ביפו מדירה את הערבים?

אנחנו רגילים כל כך לחשוב על מקומות כמו האנה לולו כמייצגי התרבות היפואית החדשה, אבל גם כשברקע פורחות בועות של דו קיום, האוכלוסיות המוחלשות נדחקות לפינה

אנה לולו (צילום: בן פלחוב)
אנה לולו (צילום: בן פלחוב)
11 בינואר 2018

יפו, בעברה עיר ערבית עשירה ומוקד תרבותי עשיר, היא כיום נספח של תל אביב, העיר הלבנה. יש שיגידו שגם היום היא שופעת תרבות, והם אולי צודקים. יש בה ברים, בתי קפה, מספרות, חנויות מעצבים ונמל אחד פורח ומגניב, שלצד המסעדות המגוונות בו מתקיימים בחלליו תערוכות אמנות וירידי קניות. אולם אם בדרך משוק הפשפשים לנגה לקחתם פנייה אחת לא נכונה, אתם עלולים להגיע לסמטאות ולרחובות מוזנחים להפליא, שהזמן כאילו עמד בהם מלכת ושקשה להאמין שבמרחק דקות מהם הכלכלה פורחת והעסקים משגשגים. כך שהתרבות ביפו הולכת יד ביד עם ג'נטריפיקציה ונעדרת מעיני תושבי יפו הערבים בני המעמד הנמוך.

מדריך השכונות: יפו
צפון יפו
אבו כביר
עג'מי
יפו ג' ויפו ד'

נכון לסוף 2016 ביפו מתגוררים 50.5 אלף תושבים, מתוכם כ־16 אלף ערבים. למיעוט הערבי ביפו – מקום הופעתה של אום כולתום ועיר התרבות שנזכרה בלא מעט יצירות מוזיקליות וספרותיות ערביות – כמעט אין סצנה תרבותית משלו, משום שהתרבות נוטה להידחק לשוליים במציאות של מצוקה כלכלית, אלימות וסמים, שהם חלק מהחיים ביפו.

תושבי תל אביב מכירים בעיקר את הבר אנה לולו, שקם בשלהי 2010 וידוע בפעילות משותפת של ערבים ויהודים במרחב אחד. אך גולת הכותרת של הקיום המשותף ביפו אינו כולל בתוכו את צעירי יפו המקומיים, ויש בו נוכחות רבה של צעירים ערבים מהצפון שגרים כיום ביפו ומגיעים ממעמד סוציו אקונומי גבוה יותר. עם זאת אי אפשר להמעיט בערכו של הבר שהסצנה שבו נדירה בנוף היפואי שהולך ומשתנה.

אנה לולו (צילום: בן פלחוב)
אנה לולו (צילום: בן פלחוב)

סדר יום תרבותי אלטרנטיבי שפונה לקהל פלסטיני מאפיין את אנה לולו מאז הקמתו, והבעלים החדשים, קבוצת לקוחות לשעבר, ממשיכים את הקו הזה. זהו מרחב משותף, אך הוא אינו מחויב למרחב המקומי שבו הוא פועל. פרופ' דניאל מונטרסקו, אנתרופולוג יפואי מאוניברסיטת מרכז אירופה, אומר: "מראיונות עם צעירים יפואים עולה תמונה מורכבת של המרחב המשותף הזה. אנה לולו הוא קודם כל מקום בילוי מסחרי שמושך קהל צעיר ונהנתני שכולל יהודים וערבים כאחד. עם זאת, הבילוי במקום דורש מקהל הבליינים רפלקסיביות זהותית ופוליטית. ריבוי הזהויות במקום אינו משקף את המציאות היומיומית היפואית, שלהבדיל מהאידיליה שמציע המקום אינה מרחב דו לאומי נטול מתחים". לדברי מונטרסקו, "חלק ניכר מהיפואים אינם מודעים לקיומו של המקום, ומבין אלה שכן מכירים אותו יש כאלה שנמנעים מלהגיע אליו", ולחלק מהם הוא מתחבר ישירות לג'נטריפיקציה של יפו.

לפרוייקט המלא

לא מוכרים הרבה ספרים

בשנת 1998 חיברה העירייה "תוכנית שיקום" ליפו, שתעודד הפרטת קרקעות ובניית דירות ליהודים אמידים, שיכניסו כספים לקופת העירייה ויחזקו את הנוכחות היהודית ביפו. המהלך לווה בהקמת "המישלמה ליפו", זרוע של העירייה שמבצעת שיקום ופיתוח, ויוזמת ומנהלת פרויקטים קהילתיים, חינוכיים, תיירותיים וחברתיים. בין השאר אחראית המישלמה על אירועי תרבות בחגים המוסלמיים והנוצריים לתושבי העיר הערבים, ויש לה אתר בשפה הערבית נוסף לעמוד פייסבוק שרוב רובו מנוהל בעברית, עם חריגים מעטים.

"הג'נטריפיקציה השפיעה ועודה משפיעה על הסצנה התרבותית ביפו", אומר מוחמד קונדוס, מנהל מרכז אל־מנאר לנוער, מקים מכון קראר ללימודי מוזיקה וחבר הוועדה האמנותית בתיאטרון א־סראיא. "תמיד יש ניסיונות, די מצליחים לצערי, להשליט תרבויות שונות. שוק הפשפשים למשל נהפך לאזור של ברים שהקהל שלו הוא קהל יהודי בורגני. הקהל המקומי לא יגיע אליו".

ביפו קיימות גם בועות של קבוצות קהילתיות שמנסות לשנות את המצב הזה ולקרב בין יהודים וערבים. לדברי מרב קליין, חברה בקהילת ההורים של עמותת יד ביד, כמה עשרות הורים התקבצו יחד לפני כמה שנים והחליטו שהילדים שלהם צריכים לקבל מסגרת חינוכית משותפת לילדים יהודים וערבים. "נוסף ללימודים ומערכת בית הספר אנחנו מקיימים בשטח פעילויות דו לשוניות אחר הצהריים שפתוחות לקהל הרחב", היא אומרת ומספרת על התעניינות גוברת בשנים האחרונות באירועי תרבות דו לשוניים הפונים לשתי החברות, בין שאלה ימי הקראת סיפור לילדים, משחקים משותפים ובין שאלה הקרנות סרטים והעלאת הצגות. פעילויות הקהילה נועדו לגייס חברים נוספים ולעודד עוד הורים לרשום את ילדיהם לבית הספר הדו לשוני.

תיאטרון יפו (צילום: תמר מגדל)
תיאטרון יפו (צילום: תמר מגדל)

נוסף על הניסיון הערבי להיכנס אל תוך הסצנה התרבותית, מאז האינתיפאדה השנייה ועם העלייה במודעות הלאומית בקרב צעירי יפו החלו להיפתח בתי קפה בניהול ערבי שמציעים ערבי שירה ומוזיקה ערביים, וכן הגשת מאכלים ערביים בעיצוב ערבי שמתקשר לפולקלור הפלסטיני. בקפה סלמא (יהודה הימית 34) מתקיימים ערבי שירה ומוזיקה וגם אירועים של קהילת יד ביד כגון אירועי החכוואתי (בערבית "מספר סיפורים" – דמות של פלסטיני זקן שמסתובב ברחובות העיר ומספר לילדים סיפורים). קפה בסמה (לואי פסטר 5) מגיש מאכלים ערביים ומחיה מסורת של בתי קפה יפואיים מתחילת המאה ה־20. קפה יאפא הוותיק, שנפתח בתחילת שנות ה־2000, הוא בית קפה־חנות ספרים שנמכרים בו ספרים בערבית ומתקיימים בו ערבי תרבות וחוגים ללימוד ערבית.

גם המקומות האלה – שמראים עד כמה יהודים וערבים ביפו השסועה מתחילים להבין שכדאי לחיות ביחד כקהילה מעורבת – עדיין אינם פונים לקבוצות המוחלשות, שצעיריהן "עסוקים בקיום היומיומי", לדברי אל־ראהב מקפה יאפא שמודה שמכירות הספרים בערבית דלות למדי.
לדברי קונדוס, מ־1948 ועד שהקים את מכון קראר למוזיקה ב־2013, לא פעלה ביפו מסגרת מקצועית רצינית ללימוד מוזיקה ערבית. כדי לשפר את הנגישות לתרבות ביפו, אומר קונדוס, צריך להשקיע בתחום התרבותי־חינוכי ולבנות דור יותר מודע תרבותית. "מאז שהתחלתי לעבוד בתיאטרון אני עובד על שילוב החברה המקומית בסצנה התרבותית, במטרה לשקם ולבנות מחדש את מה שנהרס בעיר מאז 48'", הוא אומר, "וזה מצריך בניית תשתית מחדש".

קונדוס מודע לדמוגרפיה המורכבת של החברה היפואית והוא לא מהסס לשלב גם את התושבים החדשים יותר, ככל שזה תומך במטרתו. "יש אצלנו סטודנטים ופעילים שנמצאים ביפו ובתל אביב למטרות עבודה ולימודים, ואני מגייס את העירייה וגם משקיעים פרטיים", מספר קונדוס, "אבל הדגש אצלי נמצא על המקומיים. קשה לשכנע אנשים קשי יום לצפות בהצגות תיאטרון, אבל אני רואה יותר אנשים שמגיעים ומגוון רחב יותר של קהלים".

גם בתיאטרון הערבי־עברי מודעים לאתגר שבהבאת הקהל המקומי לאירועי תרבות. מנהל התיאטרון יגאל עזרתי אומר: "יש פחות הרגלי צריכה של תרבות בקרב המקומיים, נוסף על העניין הכלכלי. קיימת גם שאלת הנגישות, שהרי אנחנו לא בעג'מי ולפעמים קשה להגיע אלינו מהשכונות הפחות מרכזיות".

יפו משווקת לנו כעיר מפגש בין ערבים ויהודים, והיא עוברת תהפוכות. גם כשפורחות בה בועות של דו קיום, בעיקר של יהודים וערבים מבוססים שהיגרו ליפו, האוכלוסיות המוחלשות נדחקות לפינה. הקיום היהודי והבורגני בעיר מסכן אותן עוד לפני שהוא פותח בפניהן דלת להתרעננות תרבותית.