מה ראינו בלילה: עבר עלינו שבוע טלוויזיוני מצוין, קחו כמה המלצות

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" את המלצת הצפייה הלילית שלנו. אנחנו מכוונים מראש נמוך: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת – את זה אתם יכולים לעשות לבד – גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרקים בודדים שמראים פוטנציאל, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן עלינו בקבוצת הפייסבוק הסודית "הספוילר: מה רואים היום". לכבוד סוף השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד לטובת בינג' סיום הסופ"ש המסורתי, מדורגות על פי מידת התעופה שלנו עליהן.

1. סמוך על סול

לפני הפרק הראשון של "סמוך על סול", היו בקרב חובבי "שובר שורות" לא מעט שאלות, ובעיקרן – למה? למה לקחת את סול גודמן ולתת דווקא לו ספין אוף? מה הערך בלקחת דמות משנה חביבה, הפוגה קומית לכל היותר, ולבנות עליה המשך לסדרה שבסך הכל, לגמרי השאירה טעם נהדר בסיום? למה לפתוח את הכל מחדש? עכשיו, שש עונות אחרי ועם סיומה של "סול", יש לנו תשובה חד משמעית. כי הוא זה שיכל לעשות את מה שוולט מעולם לא הצליח. כי סול גודמן, כה יעזור לי השם, יכול להתחרט. ההפוגה הקומית של "שובר שורות" הפכה לאחת הדמויות המרתקות, המורכבות, המבריקות והטראגיות של המת'אוורס (כן, זה שילוב בין מת' למטאוורס. תתמודדו). הסוף של "סמוך על סול" מעט יותר מורכב ואמביוולנטי מזה של "שובר שורות" – בדיוק כמו השוני בין הסדרות – ומשלים באופן המספק ביותר את אחת מהיצירות הגדולות אי פעם. באמת שלא יכלנו לבקש יותר.

כל העונות של "סמוך על סול" זמינות עכשיו בנטפליקס

2. שי-האלק

יוצרות הסדרה עשו עבודה מצויינת בלרענן את הנוסחה הישנה של מארוול עם סדרה שהיא הרבה יותר דיאלוגים (ולפעמים אפילו דרמת בית משפט) מאקשן של ממש. ג'סיקה גאו בולטת במיוחד כתסריטאית שנונה ויצירתית, שלוקחת את כל מה שאמור להכשיל את הסדרה ומשתמשת בו לטובתה. למרות כמה חורים בעלילה ועומס של הופעות האורח (חוץ מהופעת האורח של מגאן דה סטליון. היא מעולה) שי-האלק היא גיבורה נשית מעניינת, כיפית ואפילו חשובה. דווקא בזכות העובדה שאין בה חשיבות עצמית.

הפרק הראשון של "שי -האלק" זמין בדיסני+

3. הצד האפל של הקומדיה

הקלישאה של הליצן העצוב היא גם שחוקה וגם נכונה. אבל מה לעשות שאם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה של מיטב הקומיקאים (לפחות בארצות הברית), אנחנו מוצאים בופה שלם של מחלות נפש, התפרצויות זעם, סמים, אלכוהול, אקדחים, הימורים ועוד הרגלים רעים. מה זה? האם זו פשוט גישה חופשית מדי למיטב הפיתויים של העולם, האם זה פשוט רצון להיות רוקסטארז אפילו שהם לא יודעים לנגן? או שאולי יש פה משהו עמוק יותר ובאמת יש קשר מהותי בין הצורך (ואולי אפילו גם היכולת) להצחיק באופן מקצועי לבין איזה חור גדול ויסודי בנשמה?

בדיוק על השאלה הזאת מנסה לענות הדוקו החדש של Vice, שעלה במסגרת ערוץ הטלוויזיה שלהם בארצות הברית (כך שאת הפרקים תצטרכו לחפש בישראל בדרכים יצירתיות יותר), "The Dark Side of Comedy". הפרק הראשון, ששודר אתמול, עסק בחייו של כריס פארלי – פצצת אנרגיה קולנית וחסר מעצורים, שהיה כוכב אימפרוב (התחנך יחד עם סטיבן קולבר בתיאטרון הסקונד סיטי של שיקגו), הפך לאחד מהסמלים של "סאטרדיי נייט לייב" בתחילת הניינטיז (לצד כריס רוק, אדם סנדלר, דיוויד ספייד ואחרים) ונחשב לסוג של יורש רוחני של ג'ון בלושי האגדי. למרבה האירוניה הטראגית, הוא ירש לא רק את הכישרון והאנרגיה הקומית חסרת המעצורים שלו אלא גם את התיאבון שלו לסמים – ומת, בדיוק כמוהו, בגיל 33 ממנת יתר של "ספידבול" (קוקאין והרואין).

"The Dark Side of Comedy" משודרת בוייס TV

4. בואו לאכול איתי

"בואו לאכול איתי" היא תופעה יחידה במינה בטלוויזיה הישראלית. אין שום תוכן מקביל שבאמת דומה לה – בווייב, בסגנון העריכה, בסוג המאוד מסוים של הערצת הקאלט שהיא זוכה לה. בחמש עונותיה הקודמות היא שימשה כמיקרוקוסמוס של כל מה שמוזר בחברה הישראלית – היא הפגישה קבוצות אוכלוסיה כדי לבחון ולערער על העוינות ביניהן, חשפה אנשים בשיא קטנוניותם וכיוונה זרקור עוצמתי לעבר השיפוטיות וכנות היתר – אבל גם הצביעות – של משתתפיה. אתמול היא השיקה את העונה השישית שלה עם אוסף חדש של דמויות שאפשר לקרוא להן וורידוז, אבל בואו, זה לא בהכרח הם, ככה עובד הפורמט.

העונה החדשה מתחייבת אף היא לפורמט היחידים אליה שבה התוכנית בעונה הקודמת – כלומר, חמישה מארחים, פרק בכל יום, חמישה ימים בשבוע. אחרי עונת יחידים שלמה הגעגוע לפורמט הזוגות עדיין לא חלף, בין אם בגלל הדינמיקה שנוצרה בקבוצה של שלושה זוגות או בגלל אורך הפרקים. גם אם הפורמט הנוכחי מספק בתכלס יותר שעות חומר, הפורמט של שני פרקים ארוכים נותן תחושה מספקת יותר בסיום הצפייה. אבל גם כש"בואו לאכול איתי" לא בשיאה, היא עדיין מוצר טלוויזיוני כיפי וממכר, שדוחס יותר עניין בפרק בודד של 27 דקות משבוע של חפירות תוצרת "חתונה ממבט ראשון".

הפרקים של "בואו לאכול איתי" זמינים עכשיו בכאן 11 וביוטיוב

5. ליגה משלהן

למרות שעדיין לא פשוט לנו עם תרבות הריבוט, לפעמים יש רעיונות שאנחנו דווקא אוהבים. נגיד, לתת לוויל גרהאם ("מוצרט בג'ונגל") ואבי ג'ייקובסון ("ברוד סיטי" לעד) להפוך את קומדיית הניינטיז החמודה "ליגה משלהן" (1992) לסדרה עדכנית. כלומר, עדכנית ככל הניתן לסדרה שמתרחשת בימי מלחמת העולם השניה. אבל היי, זה הולך להיות יותר כיף מכפי שזה נשמע.

בדומה לסרט המקורי, הסדרה תעסוק בלידתה של ליגת הבייסבול המקצוענית לנשים (AAGPBL) שהוקמה ב-1943, כי הגברים נשלחו למלחמה אבל ההצגה חייבת להימשך. קבוצת רוקפורד פיצ'רס החדשה מגייסת שורת נשים מוכשרות, אבל בגלל שזה שנות ה-40 רובן עקרות בית שמשתעשעות בספורט ורוצות להוכיח שיש להן מקום משלהן בליגה. סליחה, בליגה משלהן. ויש אפילו בשורות משמחות – למרות הסאבטקסט הלסבו-אירוטי של הסרט הראשון (בכל זאת, סרט על ליגת ספורט מקצוענית נשית), רבות בקהילה התאכזבו מכך ששום רמיזה לא התגבשה לרגע אמתי. אבל ב-2022, הסדר כבר לא פוחדת להתעסק עם נושאים להטב"קים בוערים, וכך עושה תיקון היסטורי לחטא המקורי.

העונה הראשונה של "ליגה משלהן" זמינה עכשיו באמזון פריים וידאו

6. בו ברנהאם, "The Inside Outtakes"

רוב הסיכויים שכבר ראיתם את "בפנים" של בו ברנהאם, ובין אם התאהבתם בו לגמרי או שלא הייתם לגמרי בטוחים מה הוא רוצה מהחיים שלכם – הסכמתם שמדובר באחת מיצירות האמנות הבודדות שהשכילו לנסות לתפוס – והצליחו – בזמן אמת את החוויה האוניברסלית שהייתה למין האנושי מזה שנים רבות, של להיות תקועים, לבד, בבית, בזמן שבחוץ יש קורונה. ברנהאם תיעד את עצמו יושב בבית, מתחרפן לאט לאט ומשתדל לעשות את המיטב (או לפחות, את המצחיק ביותר) עם הזמן הפנוי האינסופי שנוצר לו יש מאין, בעודו עושה את מה שבו ברנהאם יודע לעשות: שובר את הקיר הרביעי, מרפרר לעצמו, חופר באמנות שלו תוך כדי וחמש דקות לפני וחמש דקות אחרי שהוא עושה אותה. זה יכול להיות מעייף, אגוצנטרי, מבריק, מתסכל, חכם – מה שבטוח, כל העיסוק העצמי הזה התאים לסגרי הקורונה כמו מסיכה לפרצוף.

עכשיו (ואחרי ש"בפנים" ארגן לו שורה של פרסים, כולל אמי וגראמי. יאללה, טוני ואוסקר ויש לך EGOT), או ליתר דיוק לפני חודש וקצת, ביום השנה לצאת "בפנים" ברנהאם הוציא ליוטיוב, כור מחצבתו, את "Inside Outtakes" (הבנתם? הבנתם) – לכאורה הבי-סיידים של המופע הזה, מיטב הקטעים שנשארו על רצפת חדר העריכה. האם זה באמת מדויק? כנראה שלא, כי יש שם כמה קטעים שנראים כאילו הם מרפררים בבירור ובדיוק קצת מוגזם להצלחה של "בפנים" וכנראה נתפרו אחר כך – אבל ברנהאם ספק שומר על האשליה שהם היו חלק מהתהליך, ספק קורץ לנו שהם לגמרי צולמו לאחרונה. האם זה משנה? לא כל כך. ואיך הם? טוב, גזר הדין די ברור: זה איפשהו על הציר הבלתי אפשרי של סטנדאפ, מערכונים (או מערכון אחד נורא ארוך, אם תרצו) ושירים, אם, כמו הרוב, אהבתם את "בפנים" אתם בהחלט תאהבו גם את זה, ואם "בפנים" היה יותר מדי בשבילכם, אז לא ברור למה אתם בכלל שוקלים לבלות שעה עם רצועות הבונוס.

בו ברנהאם, "The Inside Outtakes" זמין בנטפליקס, וגם ביוטיוב ממש כאן

7. בתוך מוחם של חתולים

האינטרנט, כידוע, הומצא בשנת 1983 עם יצירתו של פרוטוקול TCP/IP, במטרה לאפשר לבני האדם לשתף עם העולם כולו תמונות וסרטונים של חתולים. בדרך היה צריך להמציא גם הצילום הדיגיטלי, את הוידיאו הדיגיטלי, את יוטיוב ואת הסמארטפון, אבל מה לא עושים בשביל חתולים. אחרי כמעט 40 שנות אבולוציה טכנולוגית, גם האלגוריתמים של נטפליקס הבינו שהאינטרנט נועד לחתולים והם משגרים אליכם היום את "בתוך מוחם של חתולים", סרט דוקומנטרי שמנסה לעשות בדיוק את זה ולהבין מה הולכים לפרוותנים המייללים האלה בתוך הראש.

"בתוך מוחם של חתולים" מציג במשך שעה קלילה נרטיב שמובא מפיהם של פיזיולוגים, מדענים ומומחי חתולים שונים לפיו אכן מדובר בחיה פלאית שראויה לסגידתנו, כאילו שהיינו צריכים דוקו של נטפליקס כדי לדעת את זה, כולל שלל הדגמות וניסויים לא פולשניים בכיכובם של חתולים חמודים. כי כל החתולים חמודים. הסרט מנסה לשאול כמה מהשאלות המעניינות באמת על חתולים כמו "האם האם יודעים את שמם" ו"האם הם מטורפים", ומעל כולן כמובן השאלה "האם הם אוהבים אותנו", כאילו שלא ברור שהם אוהבים אותנו והיו אוכלים אותנו לארוחת ערב אם רק הגודל שלהם היה מאפשר זאת.

"בתוך מוחם של חתולים" זמין עכשיו בנטפליקס

>> אין מה לראות בטלוויזיה? אלה 20 הסדרות הכי טובות על המסך כרגע
>> "סנדמן": הסדרה המבוססת על יצירת הקומיקס המופתית הרבה יותר טובה ממה שחשבנו