האיש שהיה המורה שלנו: מודי בר-און ז"ל 2022-1962

זה קורה לא מעט בחיים שלנו, הרגע הזה שבו אנחנו שומעים על אדם מפורסם שהלך מן העולם, ומשהו בנו מתייתם. זה קרה לי עם אריק איינשטיין, ועם מוטי קירשנבאום, ועם פרינס, והיום – גם עם מודי בר-און. התחושה הזו שאמנם לא היה שם קשר דם, ו"הוא לא היה משפחה שלך" (כמו שלפעמים אנשים נוהגים להגיד לך), אבל החור בלב כבר נפער באופן שכנראה לעולם אי אפשר יהיה להכיל.

כי הנוכחות של מודי בר-און בחיים שלנו היתה כמו של אדם קרוב. הוא היה איתנו בכל תחנה בחיים: כשהתאהבנו בכדורגל, או כשרצינו לדעת לעומק, או כשרצינו לחייך ולצחוק. הוא היה שם ברגעים עצובים וברגעים מאושרים, מלווה אותנו כל הזמן. אמנם מרחוק, מתוך מסך טלוויזיה (ולפעמים גם על במה), אבל תמיד שם. למרות המרחק הפיזי, היה בו – בהם –  משהו שידע להתקרב לכל סוג של אדם. זה אולי גם ההסבר לאהבה חוצת הגבולות שהם זכו לה אחרי לכתם.

מודי בר-און ז"ל על שער גיליון 341, עם צאת הסדרה "תל אביב-יפו" (צילום: איליה מלניקוב)

מהמערכונים של החמישייה שהוא כתב ושורדים עד היום ביוטיוב, דרך ליגת האלופות או סיכום המחזור בערוץ הספורט, דרך סדרות כמו "גיבורי תרבות" או "במדינת היהודים", אפילו עד האפיזודה הקצרה (מדי, וחבל) כמגיש "לונדון את קירשנבאום" – הוא תמיד היה שם, כמעט בכל תחנת תרבות משמעותית. הכדורגל, באופן טבעי, יהיה הכי מזוהה איתו כשיילך מכאן – את הבשורה שלו לענף ביטאו רבים בכישרון גדול ממני.

אבל זה לא היה רק הכדורגל; מודי היה איש תרבות במלוא מובן המילה. כזה שכתב שירים ומערכונים וסדרות דוקו, ובכולם הצליח לחבר בין שתי קצוות שלא תמיד קל לחבר ביניהם: איכות ונגישות. הוא היה איכותי עד הסוף, מעניין באמת, יורד לשורש הדברים – אבל גם היה מסוגל להפוך כל דבר לפתוח ונהיר. גם לאנשים כמוני – אם זה על תולדות היישוב העברי, או הסכסוך הישראלי פלשתיני, או על חייו של עזריאל קרליבך, או הסיפור של דז'יגאן ושומאכר. הוא לא רק גרם לנו ליהנות, הוא גם גרם לנו ללמוד ולגלות הרבה דברים חדשים, להיפתח לתחומי עניין נוספים, ועם זאת הוא ידע לגרום לך להיכנס לתחומים האלה – דרך מי שהוא היה. והוא היה מורה.

את השער הזה לעולמות חדשים ולא מוכרים, הוא פתח, לי ולדור שלם של צופים, בגלל הקסם שלו. בזכות ההומור, והחיוך, והקריצה, ובעיקר הסקרנות הטבעית. מודי, בסופו של דבר, היה קומיקאי בנשמתו. מישהו שידע לספר סיפור בצורה משעשעת, לגרום לך לחייך, לעשות "גוד טיים" – גם ברגעים הכי מבאסים ועצובים.

העולם שלנו חסר אנשים כמוהו. כאלה שידעו לחבר בין המילים "תרבות" ו"ספורט" בצורה מושלמת וקוהרנטית, כאילו לא היו שתי מילים נפרדות שמרגישות הרבה פעמים כמו ההפך. מישהו שידע לקחת את הכדורגל, ולתת לו הקשר רחב – ממוזיקה, דרך ספרות ועד קולנוע. מי שלא שם את ההיררכיה בין "גבוה" ל"נמוך", אלא הצליח לחבר בין שניהם – לשמור על רמה ולהיות עממי. לא לפחד מהעומק אבל גם לא להתנשא על הקהל. להיות אמיתי. להיות מודי.

וברגע העצוב והנורא הזה, אפשר רק להביט אליו שוב ולומר תודה. על הכל.